מאחורי בנייני המגורים, הלובי המפואר ומרכזי הקניות של שכונת נרקיסים, יש מציאות שאי אפשר להמשיך להתעלם ממנה.

יש משהו כמעט אירוני בשכונת נרקיסים בראשון לציון.

מבחוץ הכול נראה נוצץ: בניינים חדשים, מגדלים מרשימים, לובי מפואר, דירות שעולות מיליונים והבטחה לחיים מודרניים ואיכותיים.

אלא שמאחורי חזית הזכוכית והבטון מסתתרת מציאות הרבה פחות פוטוגנית.

מציאות שבה תושבים מתחילים לתהות אם הם עברו לשכונת מגורים או לזירת אירועים פליליים.

רק בחודש האחרון דווח על שלושה אירועי ירי לעבר בנייני מגורים בשכונה. כן, שלושה אירועי ירי.

זכוכיות התנפצו, רכוש ניזוק, ולמרבה המזל לא היו נפגעים.

זו לא סצנה מסדרת פשע, לא שכונה רחוקה שאנחנו רואים במהדורת החדשות ולא אירוע שהתרחש אי שם מעבר לכביש.

מדובר במקום שבו אנחנו חיים, שבו הילדים שלנו משחקים, שבו משפחות יוצאות מהבית בבוקר וחוזרות אליו בערב בתקווה פשוטה להגיע בשלום.

זכוכיות התנפצו, רכוש נפגע, ובנס לא היו נפגעים בנפש.

אבל כמה זמן אפשר להסתפק במילה "בנס"?

האם הביטחון האישי שלנו אמור להיות תלוי במסלול של קליע, בזווית הירי או במזל של מי שעבר במקרה ליד החלון?

הגיע הזמן לומר את הדברים בלי לייפות:

תושבים לא אמורים לחשוש מכך שכדור תועה יחדור לביתם.

זה לא מחיר המגורים בשכונה חדשה.

זו לא גזירת גורל, ובוודאי שלא מציאות שאפשר להתרגל אליה.

הביטחון שלנו לא יכול להישען על מזל. והבעיות לא מסתיימות בירי.

הירי הוא רק הקצה המדאיג של תמונה רחבה הרבה יותר.

מי שחושב שהחיים בנרקיסים הם תמונת פרסומת של פרויקט נדל"ן, מוזמן להגיע לכאן בשעות הערב.

הוא ימצא נהיגה מסוכנת, רעש בשעות הלילה, מצוקת חניה שהפכה למלחמת הישרדות יומיומית, מדרכות חסומות ועבודות שמקשות על התנועה ועל ההתנהלות הבסיסית של התושבים

כל הדברים האלו מקשים על חיי היום־יום שלנו שהפכו לסיוט מתמשך. לא רק בלילות, 24/7..

אפילו גינת כלבים אין לנו בשכונה.

בניינים מפוארים יש אבל איפה השירותים הבסיסיים לתושבים?

מסתבר שקל הרבה יותר לשווק דירות עם מפרט יוקרתי מאשר לדאוג לתשתיות ולשירותים הבסיסיים שהופכים שכונה למקום שנעים לחיות בו.

יש לובי שאפשר להצטלם בו, אבל אין מספיק פתרונות לדברים הפשוטים של החיים.

וכאן מגיעה גם האחריות של עיריית ראשון לציון ושל המשטרה.

עם כל הכבוד להודעות לתקשורת, להבטחות על אכיפה ולמסרים המרגיעים שמופצים מעת לעת, התושבים לא חיים מהודעות לעיתונות.

הם חיים ברחוב. הם רואים את המפגעים, נתקלים במדרכות החסומות, מחפשים חניה, מתעוררים מהרעש ומתמודדים עם מציאות שלא משתנה למרות התלונות החוזרות ונשנות.

מבחינתי, הטיפול של העירייה פשוט לא מספיק.

הודעות על אכיפה לא פותרות את מה שאנחנו פוגשים ברחוב.

מהמשטרה, אנחנו מצפים לנוכחות משמעותית, לפעילות מודיעינית, לאכיפה ולתוצאות.

לא מספיק להגיע אחרי שנשמעו היריות ולסמן וי על טיפול באירוע.

התושבים רוצים להרגיש שיש מי ששומר עליהם גם לפני שהכדורים מתחילים לעוף. 

העירייה אינה יכולה לעמוד מנגד ולפטור את עצמה מאחריות.

ביטחון קהילתי, תאורה, פיקוח, אכיפה עירונית, טיפול במפגעים ותכנון נכון של המרחב הציבורי הם חלק בלתי נפרד מאיכות החיים בשכונה.

אי אפשר להתהדר בצמיחה, בהתחדשות ובשכונות חדשות, ובאותה נשימה להזניח את מי שכבר מתגוררים בהן.

כמה פעמים תושבים צריכים להתלונן על אותן בעיות?

בעירייה יודעים לדבר על איכות חיים; הגיע הזמן שגם ידאגו לה.

כמה פעמים צריך להתלונן על אותה בעיה כדי שמישהו יואיל בטובו לטפל בה?

כמה פניות צריכות להישלח?

האם תפקידם של התושבים להפוך למוקד פניות עירוני בהתנדבות, לתעד כל מפגע ולרדוף אחרי בעלי תפקידים כדי לקבל את מה שאמור להיות מובן מאליו?

חשוב להבהיר: האחריות הישירה למניעת אירועי הירי, לחקירתם ולתפיסת המעורבים מוטלת על משטרת ישראל.

ויש עוד דבר שמקומם אותי במיוחד: הארנונה שלנו לא מגיעה בהנחה. התשלומים נגבים כסדרם, ובצדק ואנחנו מצפים לקבל תמורה.

תושב שמשלם אלפי שקלים בשנה אינו אמור להתחנן למדרכה פנויה, לחניה סבירה, לשקט בשעות הלילה או למרחב ציבורי ראוי.

שירות עירוני הוא לא טובה אישית שעושים לנו. הוא חובה.

יש מי ששותק מול בעיות, מאפשר להן להפוך לשגרה. אני, לעומת זאת, מסרב לקבל את זה.

אנחנו לא מבקשים מותרות. לא דורשים בריכה עירונית, שער כניסה מוזהב או מזרקות בלובי.

אנחנו מבקשים דברים בסיסיים: ביטחון אישי, שקט, מדרכות פנויות, חניה, ניקיון, אכיפה ושירותים קהילתיים ראויים.

בסופו של יום, שכונה לא נמדדת בגובה המגדלים שלה, במחיר הדירה או ברמת השיש בלובי.

היא נמדדת בתחושת הביטחון של ילד שיורד לשחק למטה, של הורה שחוזר הביתה בלילה ושל משפחה שרוצה פשוט לחיות את חייה.

אז נכון, קוראים לה נרקיסים. אבל אנחנו לא מבקשים שיטפחו לנו את האגו. אנחנו מבקשים שיטפחו את השכונה.

האחריות לטיפול בירי היא של המשטרה, וגם ממנה אנחנו דורשים ממנה תוצאות..

ארנונה גובים בזמן.

הגיע הזמן שגם הפתרונות יגיעו בזמן.

אני לא כותב את הדברים כדי להשחיר את השכונה שלי.

להפך. בחרתי לחיות כאן, אני אוהב את המקום ורוצה לראות אותו מצליח.

אבל אהבה לשכונה אינה מחייבת שתיקה לנוכח מה שקורה בה.

אני כותב כי אכפת לי מהשכונה שלי.

אנחנו חיים כאן בכל יום, ומגיע לנו לראות את ההשקעה גם מחוץ ללובי של הבניינים המפוארים.

שלכם באהבה ובדאגה אילן (שמשון מותגים) טביב

.