הֶאָח, רִאשׁוֹן-לְצִיּוֹן! עִיר כּוֹנְנוּ יָדֵינוּ
לְמַעֲנֵךְ סָבַלְנוּ, שָׁפַכְנוּ דָּמֵנוּ!
וְעִמָּךְ יַחַד נִחְיֶה בְּעֹנֶג וּדְרוֹר
לָנֶצַח לָנֶצַח, עַד שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר!

מֵאֶרֶץ הַצָּפוֹן, מִמְּקוֹם גָּלוּתֵנוּ
נִמְלַטְנוּ מִזְרָחָה, מִזְרָחָה,
מֵחֵיק אֵם חוֹרֶגֶת אֶל צִיּוֹן, אֶל צִיּוֹן
בָּחַרְנוּ לְנַחֲלָה לָנוּ. (אריה ליפא שליט)

איך נשמעו החיים בראשון לציון לפני יותר מ-140 שנה? מה שרו הילדים, באיזו שפה הם דיברו, על מה חלמו הוריהם וכיצד נראו חיי היומיום במושבה הצעירה?

ספרה החדש של אביגיל פקלמן, "אליקום – מסע נוסטלגי אל ערש הזמר העברי", מחזיר אותנו אל תקופת העלייה הראשונה ברחבי הארץ באמצעות סיפורו של נער בן 16.

מאחורי העלילה הבדיונית מסתתרות כעשרים שנות מחקר, 120 שירים, תצלומים, ציורים ומפגש מרתק עם האנשים שבנו את ראשון לציון.

אני מתייחס בכתבה בעיקר לסיפורי עירנו שהייתה אז מושבה.

כשצועדים ברחוב אחד העם בראשון לציון, חולפים ליד בית הכנסת הגדול וממשיכים בין הבתים ההיסטוריים של המושבה, יש המנסים לעיתים לדמיין כיצד נראו כאן החיים לפני יותר ממאה שנה. את הבתים מכירים מתצלומים ואת סיפורי חפירת הבאר, נטיעת הכרמים והקמת היקב מכירים מספרי ההיסטוריה. אבל יש דבר שהתצלומים אינם יכולים לספר.

איך נשמעו החיים במושבה ?מה שרו האנשים בבתיהם? על מה שוחחו סביב שולחן האוכל ובמה שיחקו הילדים לאחר הלימודים?

עטיפת הספר אליקום. צילום: פרטי

ספרה החדש של אביגיל פקלמן מחזיר אותנו אל העולם הזה. לא באמצעות ספר היסטוריה רגיל, אלא דרך סיפור אנושי המתרחש בראשון לציון בתקופת העלייה הראשונה ולאחריה.

במרכז העלילה עומד אליקום, נער בן 16, דמות בדיונית החיה בראשון לציון של סוף המאה ה־19. הוריו הגיעו מארצות האימפריה הרוסית, כמו רבים ממתיישבי המושבה. הם השאירו מאחוריהם משפחות, שפות ומנהגים, בתקווה לבנות חיים חדשים בארץ ישראל.

עבור אליקום, ראשון לציון הייתה הבית. כאן חבריו, בית הספר, המשחקים והחלומות.

דרך עיניו פוגשים את חיי המושבה. העבודה במשק לאחר הלימודים, היחסים בין הילדים להוריהם, החגים, הנופים, התחבורה והקשרים עם המושבות השכנות.

המחברת מתארת גם את הפער בין הדורות. ההורים עדיין מתגעגעים לעולם שעזבו, ואילו הילדים מתחילים ליצור זהות עברית חדשה.

אליקום שואל את עצמו מה מצפים ממנו הוריו, מה הוא רוצה להיות ואיזה עתיד יבחר לעצמו.

אחד הדברים המעניינים בספר הוא שילוב דמויות היסטוריות אמיתיות בתוך העלילה הבדיונית.

בין הדמויות המוזכרות נמצאים זלמן דוד לבונטין, ממייסדי ראשון לציון, וישראל בלקינד, ממייסדי תנועת ביל"ו ומאנשי ההתיישבות הראשונים.

גם בני משפחת גיסין, הקשורים לתולדות המושבה, מופיעים בסיפור, לצד אנשי ציבור, חינוך ותרבות נוספים.

הדמויות האלה מוכרות לנו מספרי ההיסטוריה, מארכיונים ולעיתים גם משמות רחובות. בספר הן חוזרות אל סביבת החיים של המושבה, כפי שהמחברת משחזרת אותה.

המחברת המשחזרת. אביגיל פקרמן. צילום: אילן ספירא

חשוב להדגיש שהעלילה משלבת עובדות היסטוריות ודמיון ספרותי. השיחות והמפגשים המתוארים אינם בהכרח תיעוד של אירועים שהתרחשו בפועל.

תחיית השפה

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא תחיית השפה העברית.

כיום קשה לדמיין את ראשון לציון בלי עברית ברחובות. אבל בראשית ימי המושבה נשמעו בה יידיש, רוסית ושפות נוספות שהביאו העולים.

בית הספר "חביב" בראשון לציון היה מחלוצי החינוך העברי בארץ ישראל. המורים ביקשו להפוך את העברית משפת לימוד ותפילה לשפה חיה.

בין אנשי החינוך שפעלו במושבה היה דוד יודילוביץ, מתלמידיו של אליעזר בן־יהודה, שפעל לקידום ההוראה בעברית.

בספר מתואר כיצד אליקום וחבריו אפילו מתחרים ביניהם מי החל לדבר עברית ראשון.

מאחורי התחרות הילדותית מסתתר סיפור היסטורי חשוב – צמיחתו של דור חדש, שהעברית הפכה לשפת חייו.

כשמזכירים את ראשית הזמר העברי חשוב להזכיר גם את שמואל כהן.

כהן, איש העלייה הראשונה שהתגורר במושבה, התאים למילות שירו של נפתלי הרץ אימבר, "תקוותנו", מנגינה עממית שהכיר ממזרח אירופה.השיר, שהתפרסם בהמשך בשם "התקווה", התפשט בקרב המתיישבים ובחוגי התנועה הציונית, ולימים הפך להמנונה של מדינת ישראל.

נפתלי הרץ אימבר, מחבר המילים, היה משורר נודד שביקר במושבות ארץ ישראל וכתב שירים שהושפעו מן ההתעוררות הלאומית היהודית. הוא אף גר תקופה מסוימת במרתף בית שליט במושבה.

ברחוב אחד העם 16 ניצב "בית התווים", ביתו של שמואל כהן. מעקות המבנה מעוצבים בצורת תווי המנגינה.

המוזיקה במושבה לא הסתכמה בשיר אחד. בשנת 1895 הוקמה בראשון לציון תזמורת כלי נשיפה שנודעה בשם "האורקסטרה", וליוותה חגיגות ואירועים ציבוריים.

גם אריה ליפמן יום טוב שליט, ממייסדי המושבה, עסק בכתיבת שירים ובפעילות תרבותית. ראשון לציון לא הייתה רק מושבה חקלאית. היא הייתה גם אחד המקומות שבהם התגבשה התרבות העברית החדשה.

אביגיל פקלמן, מטפלת במוזיקה, מלחינה וחובבת הזמר העברי הוותיק, הקדישה לדבריה כעשרים שנה למחקר מקיף ולכתיבת הספר.

היא חקרה את חיי היומיום של המתיישבים. מה הם אכלו. כיצד התלבשו, במה שיחקו הילדים, מה למדו בבית הספר ואילו ערכים הנחו את המשפחות. מעל הכול ביקשה לברר מה הם שרו. מטרת העל של הספר היא שימור הזמר העברי הוותיק. הספר כולל 120 שירים שנבחרו בשל חשיבותם לתרבות ולזיכרון המוזיקלי.

לצידם מופיעות יותר מ־200 הערות מיידיות, המעניקות לקוראים הסברים היסטוריים, לשוניים ותרבותיים.

הספר כולל גם 11 נספחים העוסקים בנושאים שונים הקשורים לעלילה, לתקופה ולשירים. השירים אינם רק קישוט לעלילה. הם חלק מהסיפור.

באמצעותם מבקשת המחברת להמחיש את עולמם הרגשי של המתיישבים. את הגעגועים לבני המשפחה שנותרו בגולה, את האמונה בעבודת האדמה, את התקווה לעתיד טוב יותר ואת הרצון ליצור חיים חדשים.

יש כאן גם ניסיון לשמר עולם מוזיקלי של פעם שחלקים ממנו הולכים ונשכחים.

מחווה לאליקום צונזער

שמו של הספר הוא מחווה לאליקום צונזער, משורר ופזמונאי יהודי שחי בשנים 1836-1913 ונחשב לאחד ממבשרי הזמר הציוני והעממי בעת החדשה.

אחד החידושים בספר הוא שילוב קודי QR המאפשרים להאזין כמעט לכל השירים באמצעות הטלפון הנייד.

הספר יצא בפורמט אלבומי מפואר והוא מעוטר בציוריה של רות צרפתי ושל אביה, יהודה צרפתי.

רות צרפתי היא ציירת, מאיירת ואמנית ישראלית חשובה, שיצירתה מוכרת גם מעולם ספרות הילדים.

יהודה צרפתי, תיעד בציוריו מראות מארץ ישראל הישנה. השילוב בין הציורים, התצלומים, העלילה והשירים מעניק לספר אופי מיוחד.

הוא אינו רק ספר לקריאה, אלא גם אלבום חזותי ומוזיקלי המנסה לשחזר את האווירה של תקופה שלמה.

בסוף אוקטובר 2026 נערכה השקת הספר במוזיאון ראשון לציון, מקום המתאים במיוחד לסיפור שהוא מבקש לספר.

המוזיאון משמר את בתי הראשונים, את החפצים, התצלומים והמסמכים. הספר מוסיף לכל אלה את הצלילים של התקופה.

חלומות ותקוות

במשך שנים אני עוסק בתיעוד המורשת הישראלית באמצעות כתיבה וצילום ואני מאמין ששימור מורשת אינו יכול להסתפק רק בקירות ובאבנים. בית ישן מספר לנו כיצד נראה המקום. סיפור אישי מספר מי חי בו. שיר ישן יכול להחזיר אלינו משהו מן הרגשות, החלומות והתקוות של האנשים.

ספרה של פקלמן משתלב בתפיסה הזאת. הוא מזכיר לנו שהמורשת נמצאת גם במנגינות ששמענו בילדותנו ובשירים שעברו מדור לדור.

וכשאני חוזר אל רחובות ראשון לציון הישנה, אני חושב על האנשים שבנו כאן בתים, חפרו בארות ונטעו כרמים. אבל בעקבות הספר חושבים גם על הילדים שלמדו עברית, על ההורים שהתגעגעו למשפחותיהם ועל השירים שנשמעו בין הבתים.

ראשון לציון לא הייתה רק מקום שבו נולדה מושבה חקלאית. היא הייתה גם אחד המקומות שבהם החלו להתעצב השפה, המוזיקה והתרבות העברית החדשה.

חלק מן הבתים כבר נעלמו, והאנשים שחיו בהם אינם איתנו עוד. אבל השירים עדיין נשמעים. כל עוד אנחנו ממשיכים לשיר אותם ולספר את סיפורם, גם ראשון לציון של פעם ממשיכה לחיות.

כְּשֶׁנָּמוּת יִקְבְּרוּ אוֹתָנוּ
בְּיִקְבֵי רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן.

שָׁם יֶשְׁנָן עֲלָמוֹת
הַמַּגִּישׁוֹת כּוֹסוֹת
מְלֵאוֹת יַיִן אָדֹם אָדֹם.

כְּשֶׁנָּמוּת יִקְבְּרוּ אוֹתָנוּ
בְּיִקְבֵי רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן.

ישראל פרקר הוא המייסד העורך והמנהל של קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון עיר של נוסטלגיה"

ישראל פרקר. צילום: פרטי