לאחרונה עמדתי מול מבנה ישן ומוזנח ברחוב הרצל 34 בראשון לציון.

הקפתי אותו מכל צד שהתאפשר לי, צילמתי את הקירות המתקלפים, את מעקות הברזל החלודים ואת הצמחייה המטפסת על שרידיו של מקום שהיה פעם מלא באנשים, באור ובקולות.

על גג המבנה הזה פעל קולנוע "תרצה" ז"ל.

רציתי לעלות אל הגג ולראות מקרוב מה נשאר.

קיוויתי למצוא את המקום שבו עמד המסך, לזהות את חדר ההקרנה ולהבין כיצד סודרו שורות הכיסאות.

אבל כל הכניסות היו סגורות ולא הייתה לי אפשרות להיכנס.

נאלצתי להישאר ברחוב, להרים את הראש ולהביט בסקרנות כלפי מעלה.

גם מבחוץ ברור שהמבנה ידע ימים טובים יותר.

החלונות והפתחים סגורים, חלקם מכוסים, הטיח מתקלף והברזל החליד.

מעל הכול נראים שרידי הרחבה הפתוחה ומבנה בטון מוגבה ובו פתחים צרים.

ייתכן שזה היה חדר ההקרנה, שממנו נשלחה קרן האור אל המסך.

אין במקום שלט המסביר מה היה כאן. עובר אורח שאינו מכיר את הסיפור יכול לחלוף ליד המבנה בלי לדעת שעל הגג הזה פעל פעם אחד ממקומות הבילוי האהובים בעיר.

דווקא השמים הכחולים שמעל המבנה עוזרים לדמיין את ערבי הקיץ של פעם.

תושבי ראשון לציון עלו אל הגג, תפסו מקום על כיסאות פשוטים והמתינו לכיבוי האורות.

לא היה גג מעל ראשיהם ולא היה מיזוג אוויר.

הירח, הכוכבים ורעשי הרחוב השתלבו בחוויית הצפייה, ולעיתים רוח קלה הייתה התוספת היחידה לנוחות הקהל.

קולנועי קיץ כאלה פעלו בעבר במקומות שונים בארץ.

לפני שהמזגנים נעשו חלק קבוע מאולמות הקולנוע, צפייה בסרט באולם סגור בחודשי הקיץ הייתה חמה ומעיקה.

הפתרון היה להעלות את הקולנוע אל הגג או להקים מתחם פתוח ובו מסך, מקרן ושורות כיסאות.

הקירות תחמו את המקום, אבל השאירו את השמים פתוחים.

קולנוע תרצה היה גם זירה למשחקי נערי העיר.

ותיקים סיפרו שבני נוער טיפסו על העצים או מצאו נקודות תצפית על גגות סמוכים כדי לראות את הסרט בלי לקנות כרטיס.

בעלי המקום ניסו לסנוור אותם בזרקורים.

גם מגג מבנה קופת חולים "אגוזי" שמעבר לכביש היה אפשר, כך מספרים, להציץ אל המסך.

לא תמיד שמעו היטב את פסקול הסרט, אבל בתקופה שבה לא הייתה טלוויזיה בכל בית, גם צפייה מרחוק הייתה חלון לעולם אחר.

מלך בתי הקולנוע. אהרון רוט ז"ל. צילום: פרטי

המייסד: אהרון רוט ז"ל

באלבום המשפחות של מוזיאון ראשון לציון נכתב כי אהרון רוט ז"ל פתח בשנות השישים את "קולנוע תרצה", בית הקולנוע הראשון שלו בעיר.

רוט הכיר את עולם הקולנוע עוד בנעוריו בצ'כוסלובקיה.

בגיל 14 החל להקרין סרטים בבית קולנוע שהפעיל אחיו.

לאחר עלייתו לארץ בשנת 1939 והשתקעותו בראשון לציון עבד בשנות הארבעים, יחד עם אחיו, כמכונאי קולנוע בבסיסי הצבא הבריטי.

עם השנים פתחו האחים בתי קולנוע במקומות שונים בארץ.

הצלחת "תרצה" הביאה את אהרון רוט גם לניהול "קולנוע ראשון", ובהמשך הוא שכר ושיפץ את "קולנוע נעמן".

שמו נקשר גם בקולנוע תפארת.

ארבעת השמות האלה היו במשך שנים חלק ממפת התרבות של מרכז ראשון לציון: תרצה, תפארת, ראשון ונעמן.

מתחת לקולנוע שעל הגג פעל במשך תקופה "קפה גיל".

אנשים הגיעו לסרט, נפגשו בבית הקפה, שוחחו והמתינו לתחילת ההקרנה.

בית הקולנוע היה אז הרבה יותר ממקום שרואים בו סרט.

הוא היה מקום מפגש, ולעיתים המקום שבו נולדו חברויות ואהבות.

ארבעה בתי הקולנוע של ראשון לציון הישנה היו קרובים זה לזה וללב העיר.

לכל אחד היה אופי משלו, אבל יחד הם יצרו עולם שלם של בילוי ותרבות.

הזיכרונות שנותרו מהם אינם עוסקים רק בשמות הסרטים.

הם מספרים על התורים בקופה, על הריצה בהפסקה לקיוסק, על ילדים שהתגנבו פנימה ועל ערב שבו סרט אחד הצליח לרגש עיר שלמה.

אני זוכר שלעיתים הלכנו לשני סרטים באותו ערב בבתי קולנוע שונים. אחד ב-7 והשני ב-9.

"קולנוע תפארת". הכי אקוסטי

קולנוע תפארת היה אולם גדול וסגור, שבו התקיימו לצד הקרנות סרטים גם הצגות ומופעי במה.

הוא נבנה ביוזמת הקבלן שמעון קמפינסקי, שהיה חובב מוזיקה וחזנות וייחס חשיבות רבה לאיכות התהודה באולם.

בשנות החמישים בדקו אנשי התזמורת הפילהרמונית אולמות ברחבי הארץ ומצאו כי תפארת מתאים להקלטותיהם.

בימי ההקלטה נחסמו הרחובות הסמוכים כדי שרעש כלי הרכב לא יחדור אל האולם.

נערים סקרנים מצאו, כמובן, דרך להתגנב פנימה ולהאזין.

כך הפך בית קולנוע עירוני בראשון לציון, לזמן קצר, לאולפן הקלטות של הפילהרמונית.

בזיכרון אחר סיפרה תושבת העיר על אחר צוהריים נדיר שבו לקח אותה אביה ל"קולנוע תפארת" לראות את הסרט "חייך, אכלת אותה".

היא זכרה פחות את פרטי הסרט ויותר את השעתיים שבהן אביה הקשוח היה קרוב אליה ורק שלה.

זה כוחו של בית קולנוע ישן: הסרט מסתיים, אבל הרגע המשפחתי נשאר.

תפארת המשיך לפעול שנים רבות, ובהמשך נסגר.

המבנה נהרס, ובניגוד לתרצה לא נותר ממנו השריד הבנוי שאפשר לעמוד מולו ולנסות לדמיין את העבר.

"קולנוע ראשון". הכי צבעוני

קולנוע ראשון ניצב פעם ברחוב זד"ל, מול מתחם מכבי ובקרבת גן המושבה.

על פי זיכרונות ותיקי העיר, המבנה שימש תחילה אולם ספורט והוסב לבית קולנוע.

בשנות הארבעים נערכו בו גם קונצרטים של תלמידי נגינה, ובתקופה אחרת שכנו בחלקו משרדי משרד הפנים.

שם קיבלו צעירים רבים את תעודת הזהות הראשונה שלהם.

אחד הסיפורים היפים על קולנוע ראשון קשור לטכנולוגיה הצנועה של אותם ימים.

לעיתים הוקרן אותו סרט גם בנעמן הסמוך.

מאחר שהיה רק עותק אחד, עובד הקולנוע היה ממהר להעביר את גלגל הסרט שחלקו הסתיים בנעמן אל המקרנה בקולנוע ראשון.

הסרט התקדם בשני האולמות, גלגל אחר גלגל.

גם התרגום לא תמיד הופיע על הסרט עצמו.

לצד המסך היה בד ועליו שורות התרגום, ועובד גלל אותו בהתאם להתקדמות העלילה.

לפעמים התרגום פיגר או הקדים את הנאמר, והקהל קיבל עוד סיבה לצחוק.

תושבים זכרו גם את ההתרגשות שבהקרנת הסרט הצבעוני "פרח הסלע", לאחר שנים של סרטים בשחור לבן.

בשנות השבעים משכו סרטי ברוס לי קהל צעיר ונלהב. על פי אחד הזיכרונות, קרבות הקונג פו שעל המסך המשיכו לעיתים כתגרות המוניות בהפסקה.

קולנוע ראשון נהרס, והמגרש שבו עמד נותר שנים ארוכות ריק ומוסתר מאחורי חומה.

"קולנוע נעמן". הכי ותיק

"קולנוע נעמן" היה הוותיק מבין הארבעה.

הוא נפתח בשנת 1927 ונקרא על שמו של נעמן בלקינד, איש ניל"י שהוצא להורג בדמשק בשנת 1917.

בחזית הקולנוע הוצב תבליט לזכרו, והוא נשאר שם עד שהמבנה נהרס.

"נעמן" עמד גם הוא ברחוב זד"ל, בקרבת "קולנוע ראשון", "קפה שלווה", מגרשי הטניס ובית העם שקיים עד היום.

האזור כולו היה רצף של תרבות, ספורט ומפגש חברתי.

ותיקים נזכרו כיצד עברו מנעמן לראשון וראו שני סרטים בערב אחד, ואחרים זכרו את הקיוסק הצמוד ואת המולת הקהל לפני ההקרנה.

אהרון רוט שכר את "נעמן" ושיפץ אותו.

במכתב הערכה שקיבל תוארו "נעמן" ו"ראשון" לאחר השיפוץ כ"היכלות פאר" שהעניקו לקהל נוחות ורווחה.

גם "נעמן" נהרס, ובכך נמחק מן הרחוב אחד מבתי הקולנוע המוקדמים והחשובים של המושבה שהפכה לעיר.

"קולנוע תרצה". הכי קייצי

קולנוע "תרצה" שנבנה בשנות ה-60 המשיך לפעול לפחות בחודשי הקיץ גם בשנות השמונים.

בשלב כלשהו חדלו ההקרנות, הכיסאות נעלמו, המקרן השתתק והקהל הפסיק לעלות אל הגג ועל העצים בחצר קופת החולים "אגוזי".

הטלוויזיה כבר נכנסה לבתים, האולמות הסגורים צוידו במיזוג אוויר, ובהמשך עבר הקולנוע אל הקניונים ואל המתחמים הגדולים במערב העיר.

הרגלי הבילוי השתנו, וארבעת בתי הקולנוע של מרכז ראשון לציון איבדו בהדרגה את מקומם.

אבל המבנה ברחוב הרצל 34 לא נהרס.

חלקים ממנו שונו במשך השנים, והוא עומד כיום סגור ומוזנח.

כאשר עמדתי מולו, המכוניות המשיכו לנסוע, הולכי הרגל חלפו וכבלי החשמל הסתירו חלקים מן החזית.

הרחוב היה עסוק בהווה שלו, ואילו מעליו נשאר הגג הישן, אילם וממתין לבנייה מחודשת.

צילמתי את ההיסטוריה המזדקנת.

צילום אינו יכול להחזיר את הקהל, את הכיסאות או את קרן האור שעלתה מחדר ההקרנה, אבל הוא יכול לעצור לרגע את ההיעלמות.

התמונות מתעדות מבנה מוזנח, אך גם שריד מוחשי לחיי התרבות והבילוי של ראשון לציון הישנה.

ראוי שהמבנה ייבדק ויטופל באופן מקצועי לפני שיהיה מאוחר מדי.

גם אם אי אפשר להחזיר את קולנוע תרצה לחיים, אפשר להציב במקום שלט שיספר מתי פעל, מי הפעיל אותו ומה ראו והרגישו האנשים שעלו אל הגג בערבי הקיץ.

מורשת עירונית אינה נמצאת רק בבתי המייסדים ובמבנים מפוארים.

היא נמצאת גם בקולנוע קיץ ישן, על גג ברחוב הרצל, שבו ישבו אנשים תחת השמים, הביטו במסך הגדול, צחקו, התרגשו וחלמו. כל עוד המבנה עדיין עומד, גם הסיפור שלו יכול להישאר איתנו.

ישראל פרקר הוא המייסד העורך והמנהל של קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון עיר של נוסטלגיה"

ישראל פרקר. צילום: פרטי