פעם, כדי לדעת מה קרה בראשון לציון, היית צריך להכיר מישהו שהיה שם.

היום? אתה רק פותח את הטלפון וראשון לציון קופצת עליך מכל הכיוונים.

אתר היסטורי, אתר נוסטלגי, קבוצת פייסבוק, דף פייסבוק, בלוג, פורום, מומחה מטעם עצמו ומומחה מטעם עצמו של המומחה מטעם עצמו.

הצפה!

אם המבול של נוח היה מתרחש היום בראשון לציון, הוא לא היה צריך תיבה.

הוא היה צריך פשוט לפתוח פייסבוק. וכולם, כמובן, יודעים הכול.

אחד העתיק מספר ישן.

השני העתיק מהראשון.

השלישי העתיק מהשני, אבל הוסיף תמונה.

הרביעי כבר מצטט את השלישי כמקור היסטורי.

וכך, רבותיי, נכתבת ההיסטוריה החדשה: העתק־הדבק, עם פסיקים.

אבל בתוך כל המבול הזה יש עדיין כמה פינות שבהן מספרים את ראשון לציון קצת אחרת:

שם לא תמיד צריך לפתוח ספר כדי לספר על ראשון.

לפעמים פשוט פותחים את הלב.

כי מי שחי כאן, גדל כאן, הכיר את האנשים, הרחובות, החנויות, בתי המלאכה והסיפורים הקטנים, מחזיק בידו משהו שאי אפשר להעתיק.

זיכרון.

והנה ההבדל הקטן והחשוב: יש מי שמספר על ראשון לציון מפני שהוא קרא עליה.

ויש מי שמספר עליה מפני שהוא היה שם.

ואני, במקרה, שייך לסוג השני.

והיה גם מבול אמיתי.

בחורף 1950 ירד שלג גם בראשון לציון.

זה היה חלק מאירוע השלג הנרחב ביותר שתועד בישראל מאז תחילת המדידות המטאורולוגיות במאה ה-19.

ימים ספורים של קור קיצוני הפכו אזורים במישור החוף ובשפלה, שבהם שלג הוא מחזה נדיר מאוד, לחלק ממפת השלג הארצית.

שנה לאחר מכן, בדצמבר 1951, חוותה העיר את הקצה האחר של החורף:

ב-20 בדצמבר נמדדו בה כ-174 מילימטרים של גשם ביום אחד, ומעברת ראשון לציון דאז נפגעה קשות בהצפות.

גם שם אני הייתי.

• זאב קרניצמן הוא מייסד ומנהל קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון – ממושבה לעיר", בה חברים אלפים רבים של אנשי ראשון בעבר ובהווה

זאב קרניצמן. צילום: פרטי