קראתי את הכתבה על ראשון שפרסמה לפני מספר חודשים במוסף הארץ ובו היא הוגדרה כ"עיר בינונית" והתקוממתי.

קראתי ב"ראשון אונליין" בשבוע שעבר את הטור של עו"ד מומי רבינוביץ האחד והיחיד, בן מחזור שלי. ולא פחות חשוב – הבן של המורה שלי לריקודים, דרורה האגדית, על להיות ראשוני בגלות. כאן דווקא נהניתי.

מומי בפרדס עם הנכד המקורי שלו, ריף אלטר, בדרך לעוד יום עבודה. צילום: עודד שמיר

רציתי להוסיף עוד נדבך משלי על "להיוולד בראשון ולמות בראשון".

נולדתי בראשון כדור רביעי. סבתא של אמא שלי, נולדה בנחלת, סבתי מצד אימי נולדה בנחלת וכך גם אימי, רות סגל, שתיבדל לחיים ארוכים.

כנראה שלא רק שנולדתי וגדלתי בראשון, אלא שגם אסיים את חיי בראשון.

רציתי להאיר מספר נקודות על להיות ראשוני (או רישוני כפי שאומרים הוותיקים).

גם אני כמוכם לא אוהבת את הפקקים, קשיי החניה, ועדיין לא התרגלתי לזה שאני יכולה לצאת לסבוב בעיר, ולא לפגוש מישהו מוכר.

מוזר.

אבל אני יכולה לספר גם על הגאווה שבכניסה לשערי הגימנסיה הריאלית, אשר הורי הכירו בה, אני ואחיותיי למדנו בה, כל ילדי המשפחה סיימו אותה, ונכדי הבכור סיים במחזור הקודם.

אני מסתובבת בגימנסיה כבתוך שלי, לא רק בשל היותי בתו של המנהל המיתולוגי, גמי סגל ז"ל,

אלא גם בשל הרמה והערכים שהיא הנחילה לי, לילדי ולנכדיי בכל השנים.

לכן גם הסכמתי להחליף את אבי ז"ל ולהיות ראש חוג הידידים של הגימנסיה, תפקיד שהוא לא מאלו שאנ רודפת אחריהם או נהנית מהם, רק כדי לשמר מורשת – כי מה יש לנו מעבר למורשת?

הידיעה שאני מחלקת מלגות על שם מוריי, וחברי לגימנסיה, לדור הנוכחי גורמת לי גאווה רבה.

אני יכולה לספר גם איך מאז היותי ילדה שנכנסה לכיתה ט' בגימנסיה הריאלית, אני מתייצבת בכל שנה בטקס יום הזיכרון עד לשנה זו.

רק שנה אחת נעדרתי, כאשר הייתי בכנס בחו"ל.

אני אמשיך ולהשתתף בטכס יום הזיכרון כי הוא חלק מהמורשת שלי. כי שמות החללים על המצבות הם לא שמות, אלא פנים שהם והמשפחות הן חלק מההוויה שלי, שמות שחלקם הופיעו גם בלוח הזיכרון של תנועת מכב"י הצעיר בה גדלתי.

אני זוכרת כל שנה ועומדת שם יחד עם בני המשפחות השכולות שאני פוגשת.

כאשר הייתי מרצה צעירה באוניברסיטת תל-אביב, ועדיין לא הייתי בטוחה במקומי, בכל מקום שמעתי לחישות: "זו לא הבת של המנהל"? ותמיד התגאיתי במספר חברי הסגל, הפרופסורים ונשיא האוניברסיטה הקודם שגדלו כמוני בבית ספר חביב ובגימנסיה הריאלית.

להיות ראשוני זה לספר לכל אורח חדש על הדגל, והתקוה שנולדו כאן בראשון.

להתגאות במוזיאון אגם הייחודי בארץ.

ולדעת – שכבר כאן לא חלוצים, ולא חופרים בארות, אך עדיין גדל כאן דור שניתן להיות גאים בו.

נכדיי לא בתנועת מכבי כמוני אלא בתנועת צופים.

אך רמת ההתנדבות, פעילות תנועות הנוער והעשייה החברתית בעיר מעוררות גאווה.

אני ראשונית גאה.

לא כי היא עיר בינונית ולא כי נולדתי בה, אלא כי בחרתי בה, והיא חלק ממי שאני.

מלימודים בבית ספר חביב, דרך מרוץ הלפיד במכבי, שמות החללים על המצבות, ופרסי החינוך הרבים להם זוכה העיר בכל שנה.

עיר זה לא רק בתים, כבישים וארנונה.

עיר היא האנשים שחיים בה והזכרונות שעולים בה מכל צומת רחובות.

וראשון היא העיר שלי.