כשנולדתי, בשנת 1954, סבתא שלי, חנה שניידר ז"ל, בקושי חגגה את יום הולדתה ה-39.

לי לא היה את המזל של סבתא שלי: הבן הבכור שלי נזכר להתחתן ולהביא ילדים רק כשהיה בערך בגילה של סבתא שלי, בן הזקונים עדיין עסוק בלימודים וקריירה, והבת האמצעית פרצה קדימה והואילה בטובה להתחתן בגיל 30 ולהביא לי את הנכד הראשון רק כמה שנים אחרי כן.

כך, חוויתי את האירוע המשמעותי הזה של להפוך לסבא רק בגיל 67, שלושים שנה יותר מאוחר מסבתא שלי, ומייד הבנתי כמה אני צריך לקנא בה שזכתה לדבר המדהים הזה שקורים לו נכד (וברבים: נכדים) במשך 51 (!) שנים.
מי שלא מבין שלהפוך לסבא וסבתא זה לא שינוי טכני אלא מהפכה, לא מבין כלום.

עוד בדרך ל"ליס", בית היולדות המפואר והמפנק התחלתי לנהוג יותר לאט, למרות שמיהרתי נורא לחבק את היולדת, שהיא בעצמה נולדה לדעתי רק אתמול. כל הדרך רצו לי מול העיניים תמונות שלושת הלידות של יונית, שתיים מהן ממש באותו בית חולים שהיה פעם במקום אחר.

הזאטוט שראיתי שם היה כמו חץ ללב. אני זוכר: ממש הרגשתי שפוגע בי חץ ומשהו זז לי בלב. ומאז החץ תקוע שם, ונוספו אליו עוד 3 חיצים, שכולם פגעו בדיוק בעיגול הכי קטן במרכז המטרה, אחד צמוד לשני, צמוד לשלישי, צמוד לרביעי (ומשאירים מקום לעוד. טפו).

אני לא יודע אם הילדים נעשו יותר חכמים או שאנחנו נהפכנו ליותר טיפשים, אבל מה שהנכד שלי יודע בגיל (כמעט) 6, אני לא ידעתי בגיל 20. מי בכלל יכול לבטא את השמות הבלתי אפשריים של הדינוזאורים האלה? מי בכלל ידע בגיל 6 שיש יבשת שקוראים לה אמריקה, ועוד שהיא מחולקת לצפונית ודרומית? הוא פעם שמע שנסעתי עם יואל הגדול על אופנועים בצפון ודרום אמריקה והשבוע הוא פותח את האטלס, מצביע על הרצועה הצרה של מרכז אמריקה, ושואל אם נסעתי גם בין שתי היבשות. איך זה יכול להיות?

ללוות את הנכדים זה פשוט להיות כל הזמן עם פה פעור: ביום שישי הם באו לפרדס. אחד על ברך ימין, שנייה על ברך שמאל, והופ סיור בטרקטור. המנגו עוד לא בשל אז לכו לקטוף מלפפונים. איזו קואורדינציה ואיזה שכל יש להם: הנכדה שלי בת ה-3 תופסת ביד אחת את המלפפון הירוק וביד השנייה היא תופסת את השיח כדי שהמלפפון ייתלש בקלות ולא בכוח, בלי להרוס את השתיל. פשוט? לא. כל אחד ימשוך את המלפפון בכוח בלי להתחשב בשתיל שזועק לעזרה. אבל לא הנכדה שלי. היא תתחשב בשתיל! והנכד? אני אומר לחבר שעומד לידינו שיש לי כבר ארבעה נכדים, אז אחרי שהחבר הולך הכוכב הזה אומר לי: "סבא, אני הנכד המקורי, נכון?" אז חוץ מזה שהוא קיבל חיבוק ענק, בא לי להגיד לו: כן חבוב, אתה הנכד המקורי, אבל זה לא נותן שום זכויות עודפות בירושה…

ואם בירושות עסקינן, תבינו כעת למה אני כל כך מקנא בסבתא שלי עליה השלום:

אחרי שהחץ הזה שקוראים לו נכדים פוגע לכם בלב, צריכות להישאר לכם מספיק שנים כדי להעביר להם את כל מה שאתם רוצים להעביר להם. זה לא שאתם לא סומכים על הילדים שלא יעשו עבודה טובה בעניין הנכדים, אתם פשוט יודעים שיש לכם המון לתת לנכדים הללו מעצמכם. בעיקר אהבה אינסופית ללא תנאי. ויש גם את הצד השני: כל רגע איתם הוא פרייסלס. אז אם פעם תוחלת החיים שלי לא כל כך עניינה אותי (שהרי את אבא שלי כבר עברתי, ומזה הרבה זמן אני אומר ש"צעיר אני לא אמות"), פתאום כן חשוב לי הזמן. הזמן עם הנכדים. אלה שישנם ואלה שעוד יהיו בעזרת השם.

מה לעשות שסבתא שלי הייתה הרבה יותר חכמה (וכנראה גם בת-מזל) ממני, ובזכות זה זכתה להשפיע על וליהנות מהקסם הזה שנקרא נכדים יותר מ-50 שנה – סיפור שאין לי שום סיכוי לשחזר.

מה שאני בעצם מנסה להגיד לכם הוא: אל תתביישו. תציקו לילדים שיביאו מהר נכדים. והרבה.

ובינתיים, שיהיה לנכד המקורי שלי בהצלחה בכיתה א', ושלא ישכח לבוא להקריא לסבא וסבתא סיפור לפני השינה.

עו״ד שמואל רביב רבינוביץ. צילום פרטי

עו"ד מומי רבינוביץ הינו חקלאי ועורך-דין, בנו של גיבור הפלמ"ח שמשון רבינוביץ' ז"ל שהוא ואחיו נודעו בכינויים "סמוך הגדול וסמוך הקטן". הוא הבעלים של "פרדס רבינוביץ" בראשון לציון (מנגו, אבוקדו, תפוזים), שבו פועלים בסופי השבוע (ד'-ו') שוק חקלאי ועגלת קפה. היה בעבר מכוכבי קבוצת הכדורגל הפועל ראשון לציון שעלתה לליגה הלאומית (הראשונה דאז).