כשראשון לציון הייתה עדיין מושבה קטנה, מוקפת כרמים, פרדסים ושדות, חגי תשרי נראו אחרת לגמרי מהיום.
החגים נחגגו בעיקר בבית, בחצר, בבית הכנסת ובמפגשי משפחות.
במושבה הקטנה כולם הכירו את כולם, ולכן החג היה גם אירוע קהילתי.
המתיישבים הראשונים הגיעו בשנת 1882 אל מקום שומם ללא תשתיות ומקורות פרנסה מסודרים.
הם נאבקו במחסור במים ובקשיי החקלאות.
ראש השנה
ההכנות לחג ראש השנה נראו בכל פינה.
הבתים נצבעו מחדש בסיד לבן.
תופרות היו מגיעות כדי לתפור בגדי חג חדשים למשפחה.
בגיגיות המים שחו דגים שיועדו להפוך לגפילטע פיש לליל החג, ובבית עלה ריחן של חלות עגולות טריות ועוגיות שמרים, לצד תפוחים שצופו בדבש וחבושים שקולפו לקראת החג.
השוק המה בימים שלפני החג. קרקורי תרנגולות התערבבו בקריאות הסוחרים, ופלאחים מהכפרים השכנים הגיעו רכובים על חמוריהם ומכרו ירקות וביצים.
מי שקנה תרנגולת פנה ישר לשוחט, ומשם אל מורטות הנוצות.
עם רדת ערב החג השתרר שקט על פני המושבה ותחושת קדושה מילאה את החלל.
האנשים יצאו לבית הכנסת לבושים בבגדים החדשים.
בית הכנסת עצמו היה נקי ומצוחצח והתפילה נישאה למרחקים.
אחרי התפילה נהגו בני המשפחות להיפגש בחוץ, למפגש חברתי חם, לפני שפנו הביתה אל השולחן הערוך, הקידוש והארוחה החגיגית.
במשך השנים השתפר המצב. הכרמים ניטעו, עצי הפרי נתנו יבול, משקי הבית התבססו ועל שולחנות החג הוגשו מאכלים שהביאו המשפחות מארצות מוצאן.
תפוח בדבש, רימון, דגים, עופות, חלות ומאכלים משפחתיים, השתלבו בתוצרת המקומית של המושבה.
גם מנהג משלוח ברכות "שנה טובה" היה חלק מאווירת התקופה.
בראשון לציון עצמה נמכרו גלויות "שנה טובה" מראשית המאה העשרים.
בגלויה משנת 1910, למשל, מופיעה הברכה "לשנה טובה תכתבו" בעברית ובאנגלית, לצד תיאור של ילדי המושבה ופירות הארץ.
הרחובות התמלאו בדוכנים שמכרו גלויות "שנה טובה" מאוירות, שנשאו ברכות בענייני חלוציות, הגשמה עצמית ועוד.
בלב חיי הציבור של המושבה עמד בית הכנסת הגדול.
בימים הנוראים קיבל המקום משמעות מיוחדת.
לתפילות ראש השנה ויום הכיפורים הגיעו גם תושבים שבשאר ימות השנה לא הקפידו להגיע לשם.
בגדי חג, ספרי מחזור בידיים, תקיעת השופר והפיוטים יצרו אווירה שונה מזו של יום רגיל במושבה.
לקראת ראש השנה נשמע קול השופר, וביום הראשון של החג נערך גם מנהג התשליך.
בראשון לציון, שבה מים היו בראשיתה מצרך יקר ומאבק יומיומי, הייתה למים משמעות סמלית מיוחדת במנהג תשליך ליד באר המושבה.
לצד בית הכנסת הגדול פעלו במושבה לאורך השנים גם בתי כנסת של קהילות שונות, כמו קהילת האורפלים שהגיעו מהעיר אורפה שבתורכיה, ובית הכנסת "מקור חיים" ששימשם.
יום הכיפורים
בליל יום הכיפורים ובימים שקדמו לו נהגו בני המושבה לעבור בין בתי הכנסת של העדות השונות, להאזין לסליחות ולפיוטים ולתקיעות השופר הייחודיות לכל קהילה – מסורת של מפגש בין מנהגים שונים .
יום הכיפורים היה מהימים שבהם השתנו החיים במקום.
העבודה נפסקה, החנויות ובתי המלאכה נסגרו והרחובות השקטים הוליכו אל בתי הכנסת.
בערב החג כשהתכנסו לתפילת "כל נדרי", בבית הכנסת הגדול התמלאו הספסלים במתפללים.
אנשים עטופים בטליתות, קולות החזן והקהל והתפילות המוכרות יצרו חוויה קהילתית חזקה.
לבקשת הסליחה שבין אדם לחברו הייתה משמעות מוחשית.
ערב יום הכיפורים היה הזדמנות להפסיק מריבות, לבקש מחילה ולהיכנס ליום הקדוש עם לב נקי.
לקראת נעילה חזר הציבור לבית הכנסת.
עם סיום הצום נשמעה תקיעת השופר והרגע שבו יצאו האנשים מבית הכנסת בחזרה אל הרחובות היה רגע מיוחד.
חג הסוכות
האווירה השתנתה במעבר אל שמחת חג הסוכות. בחצרות בתי המושבה הוקמו סוכות.
בתקופה שבה חצר גדולה, עצי פרי וגינה היו חלק מבתים רבים, בניית הסוכה הייתה מלאכה משפחתית.
הילדים עזרו לקשט, והמבוגרים הביאו ענפים לסכך.
הקישוטים היו שרשראות נייר, פירות, ענפים וקישוטים שהכינו הילדים.
בסוכה אכלו, אירחו קרובים ושכנים וישבו בה בערבים לשיחה ולשירה.
ארבעת המינים, אתרוג, לולב, הדס וערבה, היו חלק מהחג ומהתפילות בבית הכנסת.
חג סוכות התאים במיוחד לאופייה של ראשון לציון החקלאית.
זה היה חג של אסיף, של אדמה ושל תוצרת חקלאית, נושאים שהיו חלק מחיי היום יום של האיכרים.
המשפחות התארחו זה בסוכתו של זה במהלך ימי חול המועד.
שמחת תודה
בסיום חגי תשרי הגיעו שמיני עצרת ושמחת תורה.
לאחר הרצינות של ראש השנה ויום הכיפורים והשמחה המשפחתית של הסוכות, הגיע תורה של שמחת התורה.
ספרי התורה הוצאו מארון הקודש, נערכו הקפות, שרו ורקדו. הילדים היו חלק מהחגיגה, עם דגלי שמחת תורה וממתקים.
במשך השנים יצאו חגיגות והקפות גם אל המרחב הציבורי והפכו לאירוע קהילתי רחב יותר.
מאז הפכה ראשון לציון ממושבה חקלאית קטנה לאחת הערים הגדולות בישראל.
הכרמים שהקיפו את בתי המושבה נעלמו ברובם, הרחובות התמלאו מכוניות ובמקום חצרות רחבות ידיים קמו בניינים רבי קומות.
אבל בראש השנה, כשנשמע קול השופר, ביום הכיפורים כשהרחובות משתתקים, ובסוכות כאשר שוב מופיעות סוכות במרפסות ובחצרות – אפשר עדיין למצוא משהו מראשון לציון ההיא.
אותה מושבה קטנה שבה ראש השנה הראשון נחוג בצניעות, עם פת חרבה וזיתים שחורים – אבל עם הרבה מאוד תקווה לשנה טובה יותר.
חגי תשרי אצל יהודי תימן בראשון לציון של פעם
לסיפור חגי תשרי בראשון לציון של פעם יש פרק מיוחד וצבעוני – חגיגות יהודי תימן.
העולים מתימן הביאו למושבה מסורת עתיקה של תפילה, פיוט, שירה וריקוד, והיא השתלבה בהדרגה בהווי המקומי והפכה לחלק מהפסיפס התרבותי של ראשון לציון.
קהילת יהודי תימן תרמה רבות לעיר.
אנשיה היו פועלים, חקלאים, בעלי מלאכה וסוחרים, והם לקחו חלק בבנייתה ובהתפתחותה של המושבה.
בחגים אפשר היה להרגיש במיוחד את תרומתם התרבותית: הפיוטים, המנגינות, ההגייה התימנית, השירה והריקודים.
ראש השנה – בבתי הכנסת של יוצאי תימן נשמר נוסח תפילה ייחודי שעבר מדור לדור.
התפילות היו ארוכות ומלאות פיוטים, והקהל היה שותף פעיל בהן. לקריאת התורה ולתקיעת השופר ניתנה חשיבות רבה.
האוכל התימני המסורתי השתלב בתוצרת המקומית שהייתה זמינה במושבה.
לקראת ראש השנה נהגו בני העדה לשחוט עגל יומיים לפני כניסת החג, ולייבש את בשרו באמצעות בישול ממושך והמלחה – שיטת שימור שאפשרה לשמור על הבשר בתקופה שבה מקרר היה מצרך יקר ונדיר.
את הבשר המיובש נהגו לתלות במקום גבוה, הרחק מהישג ידם של החתולים.
יום הכיפורים – ביום הכיפורים הייתה שכונת התימנים משנה את פניה.
העבודה פסקה, הרחובות נעשו שקטים והציבור התכנס בבתי הכנסת.
אחד המאפיינים הבולטים היה אופן התפילה התימני – הגייה מיוחדת של העברית, מנגינות עתיקות וקריאת התפילות בקול.
המסורת התימנית העניקה לתפילות "כל נדרי", סדר העבודה ותפילת נעילה צליל שונה ומיוחד.
סוכות – בחברה התימנית הייתה לשירה מקום מרכזי.
בסוכה התכנסו בני משפחה, קרובים ושכנים, אכלו, שרו ושוחחו. פיוטים וזמירות נשמעו עד שעות הערב המאוחרות.
שמחת תורה – אחד משיאי החגים.
כאן באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה המסורת התימנית של שירה וריקוד.
ספרי התורה הוצאו מארון הקודש, נערכו הקפות והמתפללים שרו ורקדו.
הריקוד התימני אינו זקוק למרחב גדול.
הצעדים קטנים ומדויקים, הגוף נע בקצב והשירה מובילה את הרוקדים.
המבוגרים רקדו, הצעירים הצטרפו והילדים צפו ולמדו.
כך הפך החג מאירוע של קהילה אחת לחלק מן ההווי של המושבה.
ישראל פרקר. צילום: פרטי
ישראל פרקר הוא המייסד העורך והמנהל של קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון עיר של נוסטלגיה".
תגובות