במזרח ראשון לציון, בין הרחובות בלפור, הגדוד העברי ושלמה מולכו, נמצאים שרידי שכונת האורפלים ההיסטורית.

שמה של השכונה אומנם נשמר על שלטי העירייה, בגן האורפלים ובבית הכנסת הוותיק "מקור חיים", אך במרוץ החיים המודרני, נדמה כי רבים מתושבי העיר שחולפים על פני המבנים הישנים אינם מודעים לסיפור המרתק שמסתתר במקום.

האורפלים הם יהודים שמוצאם בעיר אורפה (שנליאורפה של ימינו), השוכנת בדרום-מזרח טורקיה, בסמוך לאזור המזוהה עם חרן המקראית.

במשך דורות רבים פעלה בעיר הזו קהילה יהודית עתיקה וענפה.

בני הקהילה חיו בסביבה מסורתית וקהילתית הדוקה, דיברו בארמית ובערבית, ושמרו בקנאות על מסורות דתיות, מנהגים יהודיים ייחודיים ואורח חיים ומגובש.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, יהודי אורפה החלו לעלות לארץ ישראל.

המסע לארץ היה מפרך, ותחילה השתקעו רובם המכריע בעיר העתיקה ובירושלים שמחוץ לחומות.

אולם, החיים בירושלים של אותם ימים היו קשים; הצפיפות הייתה רבה והיו קשיי פרנסה, מה שהניע רבים מהם לחפש צורות קיום חדשות במושבות החקלאיות שקמו בארץ.

באותם ימים, החלה ראשון לציון לבסס את מעמדה כמושבה חקלאית מתפתחת. נטיעות הכרמים התרחבו וביקב הגדול שהוקם בסיועו של הברון רוטשילד נוצר ביקוש לתוספת בידיים עובדות. עונת הבציר דרשה כוח אדם חזק. במקביל, הנהלת היקב נזקקה לעובדים יהודים שומרי מצוות על מנת להבטיח את כשרות היין לאורך כל שלבי הייצור ממעיכת הענבים ועד ביקבוק היין.

שילוב נסיבות היסטורי זה פתח את הדרך לקשר העמוק שבין בני העדה האורפלית למושבה. בתחילה, הגיעו האורפלים מירושלים לראשון לציון כפועלים עונתיים בלבד. הם עבדו בפרך בכרמים, נשאו את משאות הענבים ליקב, והתגוררו בתנאים זמניים וקשים בסוכות, באוהלים ובחצרות האיכרים הוותיקים. בסיום עונת הבציר, היו שבים לבתיהם בירושלים.

מסתבר שהאורפלים התברכו בחריצות יוצאת דופן ובחוסן פיזי שאפשר להם להתמודד בהצלחה עם העבודה הקשה. הם לא נרתעו מהמאמץ ומשמרות ארוכות במרתפי היקב. הם הפכו לעובדים מבוקשים והשתלבו לא רק בתעשיית היין אלא גם בעבודו ת הבניין, סלילת הדרכים והשמירה על המושבה הצעירה.

במשך השנים, הבינו הפועלים כי עתידם יהיה באדמת ראשון לציון. הם החלו להשתקע בה ולהביא אליה את נשותיהם וילדיהם. תהליך זה דרש התארגנות מחדש, ובראשית המאה ה-20, סביב שנת 1902, החלו בני העדה להקים לעצמם שכונה קטנה משלהם בשולי מזרח המושבה.

משפחות רכשו חלקות אדמה קטנות, ובידיהם בנו את בתיהן מאבני כורכר ומחומרים מקומיים. הן משכו אליהן קרובים ומכרים נוספים מירושלים, וכך נוסדה "שכונת האורפלים". זו הייתה קהילה ששילבה היטב בין שמירת על מורשתה הייחודית לבין מעורבות בחיי המושבה המתפתחת.

אברהם סולימן (יושב משמאל) עם חברי עובדי היקב. צילום: אלבום המשפחות, מוזיאון ראשון לציון

אחת המשפחות הבולטות בקהילה הייתה משפחת סולימן. סיפורו של אברהם סולימן (ראה תמונה) ממחיש את כוח הרצון של בני העדה: הוא החל את דרכו כפועל פשוט וקשה יום ביקב, התקדם בזכות כישוריו לתפקיד מנהל עבודה, ואף היה יושב ראש ועד העובדים. בשנות השלושים, עם התבססות הקהילה, השתלבו נציגי העדה, ובהם סולימן עצמו, בוועד משותף שהוקם לתימנים ולספרדים בראשון לציון, ודאגו לזכויותיהם של פועלי המושבה כולה.

במרכז השכונה עמד בית הכנסת "מקור חיים", השוכן גם היום ברחוב שלמה מולכו 3, בסמוך לגן האורפלים. המבנה הוקם בראשית המאה ה-20 על חלקה שתרם אברהם מרכוס, מאנשי המושבה הוותיקים שהעריך את פועלם של בני העדה.

בני העדה היו שותפים פעילים ומסורים להקמת המשכן. לאחר ימי עבודה מפרכים בין שורות הגפנים, בתוך מרתפי היקב או על פיגומי הבנייה, הם התגייסו למלאכת בניית בית הכנסת, מתוך הבנה שמבנה זה יהפוך למרכז חייהם הרוחניים. בין המסייעים במלאכה בלט שלמה מימון, פועל יקב מסור, וכן עובדיה סולימן, שהיה מעורב בהקמה ואף שימש כגבאי בית הכנסת.

עבור האורפלים, בית הכנסת היה יותר ממקום תפילה. הוא שימש כמרכז התכנסות חברתי, מקום שבו נחגגו בריתות, בר מצוות וחתונות. בין כתליו נשמרו הניגונים שהובאו מאורפה, והועברה המסורת מדור לדור. כיום, זהו אחד המקומות המרכזיים שבהם עדיין נשמר בקפדנות זכרה של הקהילה.

פרק חשוב בתולדות "מקור חיים" קשור בדמותו של הרב חיים דוד הלוי, שמונה בשנת 1951 לרבה הראשי הספרדי של ראשון לציון. טקס הכתרתו החגיגי נערך בין כותלי בית הכנסת של האורפלים, במעמד רבנים ואישי ציבור, ובראשם הראשון לציון, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל.

הרב הלוי נהג להתפלל במקום בקביעות ופעל רבות לחיזוק החיים הדתיים והקהילתיים בעיר. בהמשך דרכו כיהן כרבה של תל אביב-יפו, ובשנת 1997 זכה בפרס ישראל לספרות תורנית על מפעל חייו. הקשר ההדוק שלו לבית הכנסת ממחיש כיצד צמח מבנה צנוע, שנבנה בידי פועלים קשי יום, והפך למרכז רוחני בעל חשיבות היסטורית.

בית הכנסת "מקור חיים", השוכן גם היום ברחוב שלמה מולכו 3, בסמוך לגן האורפלים. הבליטה היא משכנו של ארון הקודש. צילום: ישראל פרקר

כשמסיירים באזור רחוב בלפור המקביל לרחוב הגדוד העברי, אפשר להבחין במבנים ישנים מאוד; חלקם אטומים, מוזנחים, חלונותיהם פעורים והם מוקפים בצמחיית פרא. עתידם של מבנים אלו לא ברור.

אישית, אני רואה בקירות הכורכר הללו הרבה יותר מסתם חורבות. אלו הן אבני המורשת האמיתיות של העיר שלנו. אני מאמין בצורך החשוב לשמר גם את סיפוריהן של הקהילות הקטנות והצנועות שתרמו בזיעת אפן ובכוחות רבים לבניינה.

האורפלים היו פועלי אדמה, אנשי כפיים, כורמים, בנאים, שומרים ואנשי משפחה שלווים. הם הגיעו למושבה כדי למצוא פת לחם, אך נשארו כדי להתבסס ולבנות עתיד לילדיהם.

ראשון לציון הוקמה לא רק בזכות מנהיגיה, תורמיה ומייסדיה המפורסמים, אלא גם בזכות אנשי עבודה אנונימיים. אנשים שהשכימו קום, נטעו, בצרו את ענבי היין, הקימו בתים, שמרו על מסורת אבותיהם, והניחו באהבה וביזע את היסודות לעיר הגדולה והמשגשגת שלנו.

ישראל פרקר. צילום: פרטי

ישראל פרקר הוא המייסד העורך והמנהל של קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון עיר של נוסטלגיה"