היום, כשאומרים "בתי קפה", מיד חושבים על צעירים.

שולחנות בחוץ, טלפונים ביד, קפה עם שמות ארוכים, ומישהו שמצלם את העוגה לפני שהוא אוכל אותה.

אבל ברישון לציון של שנות החמישים והשישים זה היה אחרת.

מעט מאוד צעירים ישבו אז בבתי הקפה.

רוב היושבים היו דווקא ותיקי המושבה שהפכה לעיר.

אנשים שהכירו זה את זה שנים.

אנשים שהיו חלק מהנוף האנושי של רישון, עוד מהימים שבהם כולם ידעו מי גר ברחוב הזה, מי פתח חנות ברחוב ההוא ומי הוא הבן של מי.

בתי הקפה לא היו אז מקום שבאים אליו רק כדי לשתות קפה.

הם היו מקום מפגש.

מקום לשבת.

לדבר.

להתווכח.

לשמוע חדשות.

ובעיקר – לראות אנשים.

היו אז כמה בתי קפה שהיו חלק מהנוף של רישון:

קפה סימנסקי, קפה פינתי, קפה ליוש, קפה זלצמן, קפה מישקה – או מישה, כפי שיש מי שזוכרים – וקפה שלווה ברחוב זד"ל, במתחם קולנוע נעמן.

לכל אחד היה האופי שלו, הקהל שלו, והסיפורים שלו.

אבל אם יש מקום אחד שמזוהה אצלי במיוחד עם התקופה הזאת, זה קפה סימנסקי ברחוב הרצל.

ושם, רבותיי, לא באו בעיקר כדי לדבר על קפה.

באו לשחק שחמט.

שחמט היה אז תחביב רציני אצל חלק מוותיקי ראשון, ובקפה סימנסקי התקיימו גם תחרויות שחמט.

היו שולחנות, היו לוחות, היו כלים מסודרים בשחור ולבן, ושני אנשים שישבו זה מול זה בריכוז כאילו הם עומדים להכריע גורלה של ממלכה.

ומסביב קהל.

בין השמות שעדיין זכורים לי מאותה חבורה היו דינר האופטיקאי, ג'וני מרקוביץ ומשה ברשבסקי.

אלה לא היו "בליינים".

הם היו אנשי רישון.

אנשים שהקפה היה עבורם חלק מסדר היום, כמו הרחוב, החנות, העבודה והחברים.

והשחמט?

השחמט היה עניין רציני.

מי שלא הכיר את המשחק אולי ראה שני אנשים שיושבים בשקט ומזיזים כלים על לוח.

אבל מי שהכיר ידע שכל הזזה היא סיפור.

וכמובן, כמו בכל מקום שבו משחקים שחמט, היו גם המומחים מהצד.

אלה שלא משחקים בעצמם, אבל יודעים בדיוק מה השחקן היה צריך לעשות.

"אם היית מזיז את הצריח…" כן, כמובן.

קל מאוד להיות אלוף שחמט כשאתה עומד מאחורי השחקן.

קפה פינתי היה עולם אחר.

הוא היה מזוהה במיוחד עם ותיקי ראשון יוצאי גרמניה, והיה חלק מהנוף העירוני עד אמצע שנות השישים.

הוא לא היה רק מקום שבו שתו קפה, הוא היה מקום שבו אנשים נפגשו, שוחחו ושמרו על קשר.

וכך גם המקומות האחרים – קפה ליוש, קפה זלצמן וקפה מישה.

השמות עצמם כבר נשמעים היום כמו משהו שנשאר מתוך עיר אחרת.

עיר שבה בית קפה לא היה בהכרח עסק אופנתי.

הוא היה פשוט מקום שבו אנשים ישבו.

וקפה שלווה, ברחוב זד"ל, במתחם קולנוע נעמן, היה קשור גם הוא לחיי הבילוי של התקופה.

אבל גם שם צריך לזכור: הבילוי של אז לא היה הבילוי של היום.

לא יצאו ל"סצנה".

לא בדקו איפה יש שולחן פנוי באפליקציה.

לא הזמינו קפה בשלוש דרגות קצף.

יצאו לסרט. נפגשו. ישבו. דיברו.

והערב היה יכול להימשך עוד שעה ועוד שעה.

כי היה אז דבר שכמעט נעלם היום: היה זמן.

לא היה ווטסאפ. לא היה פייסבוק. לא היו הודעות שמגיעות מכל כיוון.

אם רצית לדעת מה קורה בעיר, הלכת לבית הקפה.

אם רצית לפגוש חבר, הלכת לבית הקפה.

אם רצית לשמוע מה חדש, תמיד היה מישהו שכבר שמע.

ואם רצית לשחק שחמט בקפה סימנסקי כבר ידעו בשבילך איפה לשבת.

היום יש בראשון בתי קפה מכל הסוגים.

יושבים עם טלפון. עם מחשב. עם אוזניות. לפעמים אפילו יושבים שני אנשים באותו שולחן וכל אחד נמצא במקום אחר.

פעם זה היה אחרת.

היית מגיע לקפה כדי להיות עם אנשים. לא עם המסך.

ואולי זו הסיבה שכאשר אני נזכר בבתי הקפה של רישון בשנות החמישים והשישים, אני לא באמת זוכר את הקפה.

אני זוכר את האנשים. את דינר האופטיקאי. את ג'וני מרקוביץ. את ברשבסקי.

את השחמטאים שיושבים מול הלוח בקפה סימנסקי.

את ותיקי המושבה שהפכה לעיר, שיושבים סביב השולחנות, מדברים, מתווכחים, צוחקים ומעבירים ביניהם את החדשות של רישון.

ואני חושב על דור הבליינים של היום.

הם בטח היו מסתכלים על קפה סימנסקי ושואלים: "איפה המוזיקה?", "איפה האספרסו?", "איפה ה-Wi-Fi?"

והיינו עונים להם: לא היה. אבל היה משהו אחר. היה לוח שחמט. היה חבר. היה סיפור. והיה זמן.

והכי חשוב, כשישבת בקפה, ידעת מי יושב לידך.

כי פעם ברישון לא היו צריכים כל כך הרבה בתי קפה.

היה צריך רק מקום אחד שבו אנשים באמת יושבים זה עם זה.

והיום ?יש לנו יותר קפה מאי פעם.

• זאב קרניצמן הוא מייסד ומנהל קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון – ממושבה לעיר", בה חברים אלפים רבים של אנשי ראשון בעבר ובהווה.

זאב קרניצמן. צילום: פרטי