יאיר גולן: אילתור מוצלח

בכיתה ג' הייתי צריך להכין חיבור בעברית ולא הכנתי אותו.

המורה הקימה אותי כדי להקריא את החיבור שכתבתי.

החלטתי בו במקום לאלתר ונשאתי דברים בעל פה.

המורה שמה לב אבל בגלל שאילתרתי כל כך טוב היא העבירה אותי.

האלוף (במיל') יאיר גולן, הוא מועמד מלגת הדמוקרטים בבחירות. נולד וגדל בראשון לציון. למד בבתי הספר חביב וידלין

אופיר פינס: ההשכלה, כדוריד

למדתי בכיתות א-ד בבארי ה-ח בשלמון.

אני זוכר מבארי את זה שלמדתי במשמרת שניה והגעתי על האופניים כי למשמרת שניה לא היה מי שיביא אותי.

משלמון אני זוכר את מגרש הכדוריד על מרצפות בחוץ.

שם למדתי לשחק כדוריד, שיחקתי גם כדורגל וכדורסל.

בקיצור ביליתי שם כל יום עד רדת החשיכה.

אופיר פינס, שר הפנים וחבר כנסת לשעבר

דב צור: ממלאים שקי חול

זיכרון ראשון מבית הספר חביב:

הצריף של כיתה א (בחלק התחתון המזרחי של בית הספר – היכן שכיום נמצא בית הספר החדש).

50 מטר מהבית.

חוצים דרך השטח החקלאי של בית הספר, דרך הפרצה הקבועה בגדר.

אפילו את ארוחת העשר הייתי הולך לקחת מהבית.

זיכרון שני: מסדרי הנפת הדגל – במשטח מגרש הכדוריד.

מדי יום כל התלמידים שורות שורות, מעלים את הדגל על התורן על הטריבונה המערבית ליד עץ האקליפטוס הענק, תופים וחצוצרות.

״פסוקו של יום״, התקווה ותמיד התרגשנו.

זיכרון שלישי:

גבאי המורה הצנום לחקלאות (כן היה אז מקצוע כזה בבית הספר היסודי) מסביר לנו בשמש הקופחת עם כובע טמבל איך זורעים, שותלים, קוטפים ואוי למי שחרג משורת הערוגה.

זיכרון רביעי: שטרובל׳ה (מר שרביט למדקדקים).

המורה לנגרות בודק בעיון מעמד ספרים מעץ שניסיתי לייצר ו״מטיס״ את העבודה המהוללה באוויר לפח בקצה הכיתה.

ולשנינו היה ברור שנגר לא יצא מהילד.

זיכרון חמישי: מאי 67. מתח, מלחמה באוויר.

ילדים שלא מבינים את המשמעות, חופרים שוחות וממלאים שקי חול בבית הספר.

איפוא נשמע כזאת? ואז צהלות הניצחון האדיר.

דב צור היה ראש עיריית ראשון לציון בין השנים 2008-2018

יחזקאל קינר: נוק אאוט חשבונאי

בכיתה ג' או ד' בבית הספר "בארי", החליטה מורתנו הצעירה והמסורה, דליה קוקוטק (כיום דליה כץ) להחדיר בנו בדרך מקורית את לוח הכפל.

לא בדרך של שינון, אלא בדרך משחקית.

בשיעורי החשבון היא יזמה תחרויות בין ילדי הכיתה בשיטת הנוק אאוט עד לגמר הנכסף (כיום, לא בטוח שהיה מתקבל אישור פדגוגי לכך).

אני בכל מקרה נהניתי מאוד מתחרויות אלה, כי הייתי חזק במספרים ומגיע בדרך כלל למקום הראשון או… השני.

וכאן טמון העוקץ, מכיוון שלצידי כיכבה תלמידה נוספת, הלא היא חנה שפטל (כיום וקשטיין) בתו של ראש העיר המיתולוגי אריה שפטל ז"ל (שהיה גם חבר הכנסת הראשונה).

זריזה, אינטיליגנטית וחזקה גם היא במספרים.

אותם "גמרים" נחקקו היטב בזכרוני, ובמיוחד המקרים בהם יצאתי אבל וחפוי ראש לאחר שהפסדתי לה, עם מועקה שלא חלפה עד למחרת.

חנה עברה כעבור זמן לא רב לבית הספר החדש "ידלין", ביחד עם כל הילדים שהתגוררו דרומית לרחוב רוטשילד (על מאבקם של ההורים שילדיהם לא עברו לבית הספר החדש יסופר בהזדמנות אחרת),

אבל בגימנסיה הריאלית חלקנו שוב אותה כיתה, והקשרים קיימים עד עצם היום הזה.

גם את דליה, המורה, פגשתי מדי פעם.

בית ספר "בארי" עם יהודית הורביץ המנהלת ובתיה כהן הסגנית – ילדות נשכחת הזכורה לי מאד לטובה.

יחזקאל, קינר, שופט בדימוס מבית המשפט המחוזי בלוד, כיום עוסק בבוררויות וגישורים

רמי בז'ה: בזכות פיני קינסטליך

זכיתי.

זכיתי ללמוד בשני בתי ספר שהם חלק מההיסטוריה ומהנשמה של ראשון לציון – חביב ובארי.

שני בתי ספר, שני צדדים של העיר, שני זכרונות ילדות.

ואם צריך מילה אחת שתחבר ביניהם: ״דרבי״ עירוני קלאסי.

זכרון 1: שלום כיתה א׳ – בית ספר חביב, בית הספר העברי הראשון.

ביומיים הראשונים אמא ליוותה אותי יד ביד.

ביום השלישי כבר ידעתי את הדרך ונכנסתי לבד, מרוב התרגשות התיישבתי בשורה הראשונה, הסתכלתי סביב וכולם נראו לי גבוהים ובוגרים.

רק אחרי הקראת השמות הבנתי: נכנסתי לד׳2 במקום לא׳2… כמה מביך.

אבל המורה, ורדה צבי, ליוותה אותי לכיתה הנכונה והכריזה שאני ״הילד המקסים שעזר לה להפעיל את הצלצול הראשון של הבוקר״.

אולי שם קיבלתי את זריקת הביטחון הראשונה שלי.

גם הדרך לבית הספר הייתה שיעור: מגדל המים, שיירת העגלונים, המרתף של נפתלי הרץ אימבר, בית הכנסת הגדול.

בדרך חזרה – עשיתי בדרך ההפוכה , דרך אחד העם, עובר בקוזינה הספר, בצמוד לבית יד לבנים.

בית יד לבנים היה עבורי קודש הקודשים בגלל השכול במשפחת אמי.

ניחוח היין וריחות היקב.

בתי הקולנוע ראשון ונעמן.

בית מכבי ומגרשי הטניס.

כיתות א׳–ה׳ בחביב היו ״ילדותי הראשונה״.

ואז עברתי לצד השני של העיר, לבית ספר ״בארי״ בשכונת כצנלסון.

תלמיד חדש, עם קצת יותר ביטחון עצמי, חברים חדשים וספורט שהיה חלק בלתי נפרד מבית הספר ומהחיים.

זו הייתה ״ילדותי השנייה״.

והאמת? בכל קיץ חיכיתי לחזור לבית הספר.

לא מפני שהתגעגעתי ללימודים – התגעגעתי לחברים.

מחביב לבארי, זה בעיקר, ממכבי להפועל – זה הדרבי הפרטי שלי, ואלה הערכים שבנו אותי בחינוך ובספורט.

את הגימנסיה הריאלית סיימתי בזכות מורי ורבי, פיני קינסטליך (המורה לחינוך גופני והאבא של ראש העיר) ששכנע את מנהל התיכון שאני שחקן הגנה ופיבוט חיוני לאליפות העולם בצרפת (מרסיי).

אליפות אליה העפלנו אחרי שזכינו כאלופת ישראל לבתי הספר.

לכל ילדות וילדי ראשון שמתחילים היום שנת לימודים: תלמדו, תתחברו, תעשו ספורט ובעיקר תצברו חברים וזכרונות.

יום אחד תגלו שאלה היו השיעורים החשובים באמת.

רמי בז'ה הוא מפיק ויזם תרבות

אלי קדם: כיבוד אב ואם, יושר והגינות

בית ספר ויתקין – המקום שבו התחלתי להיות מי שאני.

יש תמונות שאינן רק מתעדות רגע מן העבר, אלא מחזירות אלינו את האדם שהיינו ואת הדרך שעיצבה אותנו.

כשאני מביט היום בתמונה שלי כתלמיד בבית הספר ויתקין, אני רואה ילד צעיר – אבל גם את הניצנים של האדם שהפכתי להיות.

מאחורי החיוך והתמימות נמצאים בית, שכונה, מורים וערכים שילוו אותי כל חיי.

נולדתי לפני 72 שנה בעזרה וביצרון, היא רמת אליהו של היום, בן להורים ותיקי השכונה – אבא, לוחם גבעתי 52, ואמא, פלמ״חניקית.

את שנות ילדותי העברתי בשכונה ובבית הספר היסודי ויתקין, שהיה עבורי הרבה יותר ממקום לימודים.

הוא היה בית של ערכים, חברים וחוויות שנשארו איתי לאורך כל חיי.

למדנו אז לימודי ליבה, לצד תזונה, ספורט, מלאכה ופעילויות חברתיות.

בימי שישי התקיימו שיעורי חברה ששולבו בקבלת שבת ויצרו תחושת קהילה ושייכות.

סיימתי את בית הספר כתלמיד מצטיין, ואף זכיתי לשאת דברים בפני כל תלמידי בית הספר בטקס הסיום.

בבית הספר הכרתי חברים וחברות נפלאים, שחלקם מלווים אותי עד היום.

המורים הנחילו לנו ערכים של כיבוד אב ואם, יושר, הגינות ו״ואהבת לרעך כמוך״.

היום, לאחר שנים של עשייה וניהול בעולם ההייטק, אני מבין שהדרך שלי התחילה הרבה לפני התארים והתפקידים.

היא התחילה בכיתה, בחצר, במפגש עם מורה שהאמינה בי ובערכים שספגתי בבית הספר ויתקין.

הילד שבתמונה והאדם שמביט בה היום שונים במראה, אך מחוברים באותו חוט של זיכרונות, ערכים ושייכות.

בית ספר ויתקין לא היה רק המקום שבו למדתי; הוא היה המקום שעיצב את זהותי והניח את היסודות לכל מה שבניתי מאז.

אלי קדם, לשעבר בכיר מאוד בהייטק, נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים והתאושש לחלוטין

רפי ג'רבי: המורה שהאמינה בי

בבית הספר היסודי חיכתה לי חוויה שליוותה אותי כל חיי.

בית הספר הרוא"ה היה אז עמוס מאוד. למדו בו מאות תלמידים, ובכל כיתה הצטופפו עשרות רבות.

כשהייתי בכיתה ד', לא נמצא עבורי מקום בכיתה רגילה.

מנהל בית הספר הורה לשבץ אותי בכיתה טיפולית, לא מפני שנזקקתי לכך, אלא פשוט מפני שלא היה מקום אחר.

המורה, שלומית גיא, לא הסכימה לקבל זאת.

היא הכירה אותי, ידעה שאני תלמיד טוב והבינה ששיבוץ ילד במסגרת שאינה מתאימה לו, רק מפני שאין כיסא פנוי בכיתה אחרת, עלול להשפיע על עתידו. היא פנתה אל המנהל ודרשה להעביר אותי לכיתה רגילה.

המנהל השיב שאין מקום
.
אבל המורה שלומית לא ויתרה.

היא הודיעה שאם לא אועבר לכיתה המתאימה לי, היא עוזבת. היא לא הסכימה לחזור לכיתה עד שהעניין יוסדר.

אפשר לומר שבאותו יום לא רק אני נבחנתי, גם בית הספר נבחן.

ובזכות מורה אחת שראתה ילד ולא רק רשימת תלמידים, הועברתי לבסוף לכיתה רגילה.

חלפו השנים. הילד משיכון המזרח גדל והפך לעיתונאי.

שמי, רפי ג'רבי, החל להופיע בעיתונים, והמורה שלומית גיא, שהייתה חובבת מושבעת של העיתונות הכתובה, קראה את כל הכתבות.

אבל שאלה אחת לא נתנה לה מנוח: האם העיתונאי רפי ג'רבי הוא אותו תלמיד שהיא נאבקה למענו בכיתה ד'?

שנים לאחר מכן נפגשנו במקרה.

ברגע שזיהתה אותי, עיניה התמלאו דמעות.

"במשך שנים רבות אני מחכה לעיתון, קוראת את הכתבות, ובכל שבוע שואלת את עצמי האם זה אותו תלמיד שהיה לי?", אמרה בהתרגשות.

באותו רגע נסגר מעגל. עמדה מולי המורה שלא הסכימה שאיעלם בתוך הצפיפות, שלא ראתה בי "ילד שאין לו מקום", אלא ילד שראוי שיפנו עבורו מקום.

ייתכן שהיא חשבה שרק העבירה אותי מכיתה אחת לאחרת, למעשה, היא העניקה לי שיעור שליווה אותי כל חיי.

לעולם אין לוותר על ילד רק מפני שהמערכת צפופה מדי מכדי לראות אותו.

מילדותי בבית הספר הרוא"ה נשארו בי שני מלווים מיוחדים. האחד היה ברבור, שהלך אחריי מדי בוקר וחיכה לי עד סוף יום הלימודים.

עליו אספר בהזדמנות אחרת.

השנייה הייתה מורה, שהאמינה בי גם כשהדרך שלי כמעט הופנתה למקום שלא התאים לי.

הברבור לימד אותי מהי נאמנות.

המורה שלומית גיא לימדה אותי מה כוחה של אמונה באדם.

הברבור שליווה אותי לבית הספר ומורה אחת שהאמינה בי.

הכותב: רפאל ג'רבי, הוא עו"ד ושדרן רדיו

סיגל בר-קובץ: המנון, כישלון וכישרון

כשהתחלתי את כיתה ה' בבית הספר "אשכולות" בראשון לציון, כבר היה לי ברזומה הישג מפואר: השיר שכתבתי בכיתה ד' הפך להמנון בית הספר.

וזה הלך ככה: אשכולות זה לימודים / אשכולות זה חברים / אשכולות של חוויות / אשכולות של משחקים / אשכולות תמיד נפלא / אשכולות זו אגדה / בית ספרנו אשכולות / הוא מלא בהפ-ת-עו-עו-עו-עות.

אכן, סוגה עילית.

יש הטוענים שכשמחלקים שם למעלה מתנות לתלמידים, משתדלים לאזן.

אני, למשל, קיבלתי אפס התמצאות במרחב, דשדוש טכנולוגי ו-3 יחידות מתמטיקה גג.

אבל בתמורה צ'ופרתי בווילון מספר 6, שמאחוריו התחבא – טדאם: כישרון כתיבה.

אלא שאני, למרות המנון "אשכולות" האירוויזיוני, שכפי ששמתם לב שם בכיס הקטן את "התקווה", אפילו לא ידעתי שזה הקלף שהגרלתי.

עד ששפי, המורה לספרות וחיבור, נכנסה לכיתה.

שפי לא עשתה הרבה, אבל בעצם עשתה את הדבר שילדה בכיתה ה' זקוקה לו:

היא הגיבה ופידבקה בנדיבות. את המחברות שלי עם שיעורי הבית היא קראה בתשומת לב מתפעלת, עם הערות לבביות, פרחים וסמיילי, וכשהקראתי את התשובות בכיתה היא אמרה שאני כותבת נהדר, מה שגרם קצת לגבוה (לא ממש עזר) – ולהתאהב בכתיבה.

כולנו מכירים את הקלישאה על הילד שצריך רק מבוגר אחד שיאמין בו. במקרה שלי זה כנראה עבד. ואם אתם זקוקים להמנון או משהו, אז קחו מספר.

סיגל בר-קובץ היא עורכת תוכן, מרצה וסופרת. כתבה חמישה ספרים, ביניהם "מחר אולי תשתני" ו"אישה אובדת"