השבוע, כשראשון לציון התמלאה בצחנה ותושבים הגיפו את התריסים וניסו לפענח את התעלומה, הרשתות החברתיות כבר יצאו במחול. תגובות באווירת, חשדהו בלי כבדהו, הצטרפו לפרשנויות של ידענים מטעם עצמם, שהוסיפו שמן לביוב ולמדורה. גם כשהתברר שמדובר ככל הנראה באידיוט התורן – נהג משאית שעל פי החשד שפך שמן למערכת הביוב העירונית – אדי הדלק של התגובות לא עצרו והחגיגה המשיכה: זה לא הגיוני. משקרים לנו. מרססים אותנו. מטייחים.

וזה היה בעיקר עצוב. עצוב שהפכנו למדינה שבה כשקורה משהו – אנחנו קודם כל ולפני הכל לא מאמינים לאף מילה או הסבר או הוכחה. עצוב שהתגובה האוטומטית היא "עובדים עלינו" ו"משחקים בנו". עצוב שכל תקלה מצמיחה כנפיים של קונספירציות – ממגפות ומלחמות ועד נבואות סוף העולם.\

ברור שמגיעים לנו הסברים שקופים על הכל, גם על האוויר שאנחנו נושמים, אבל לאחרונה התחושה היא שבכל התרחשות, קלה כחמורה, ברירת המחדל היא קודם לטנף. למה? כי בטח שוב משקרים לנו בפרצוף. פסי התעבות בשמיים מתפרשים כ"זוממים לרסס אותנו". חיסונים (באדיבות ימי הקורונה) הפכו ל"שוב מרעילים אותנו". כל החדשות הן פייק. תוצאות הבחירות הן שקר ותרמית. וגם התמונות הן בכלל AI.

אז נכון שאחרי השבעה באוקטובר הביטוי 'לסמוך בעיניים עצומות' נפח את נשמתו, אבל יש הבדל בין לבטוח בעיוורון מטופש – לבין האוטומט הבלתי נסבל הזה, שלא חשוב מה קרה ואיפה, יקום הגאון שיסביר שהנה, הגיעה לה עוד מזימה.

וזאת באמת ההזדמנות להציע למומחים בזריעת פניקה ובהבערת אש: אולי לפעמים, כשאפשר, תנסו לשם שינוי שיטה קצת אחרת. למשל, להקשיב, לבדוק ולהצליב מידע.

ומה אתם יודעים, אולי אפילו תחכו שנייה לפני שאתם מזדרזים להיכנס לפייסבוק – ולשגר שוב עוד מסר חסר טעם עם ריח רע.

סיגל בר-קובץ, עורכת תוכן, מרצה וסופרת. כתבה חמישה ספרים, ביניהם "מחר אולי תשתני" ו"אישה אובדת".

סיגל בר-קובץ. צילום: יורם ירון