ראשון לציון יודעת להנציח. היא יודעת להעמיד פסלים, לקרוא אולמות, לפתוח מוזיאונים ולערוך פסטיבלים על שם בניה המנוחים שהתפרסמו והביאו תהילת עולם לעיר..

יעקב אגם קיבל מוזיאון שלם. ספי ריבלין קיבל פסטיבל קומדיה שנמשך שנים אחרי מותו. יגאל בשן מקבל אודיטוריום. שושנה דמארי זוכה לתערוכה גדולה שמציגה את חייה הפרטיים ויש גם רחוב על שמה. ארבעה אמנים גדולים, ארבעה שמות שמככבים על שלטים ובתוכניות.

והחמישי, זוהר ארגוב, יליד שיכון המזרח, הקול שהפך את המוזיקה המזרחית מ"מוזיקה של שכונות" לנכס לאומי, נשאר בחוץ.

וזה לא במקרה.

יש מי שמחליטים מי ראוי להיכנס להיכל ומי יישאר בחוץ, מלוכלך ומסומן. זוהר ארגוב היה אמן גדול מדי, עממי מדי, כואב מדי, ולא מספיק "נקי". הוא היה מכור לסמים, הורשע במגוון רחב של עבירות, נפל, התרסק והתאבד בתא מעצר בעיר שבה נולד. הסיפור שלו לא נוח. הוא לא מתאים לטקס חגיגי עם סרטים וקוקטיילים. אז פשוט מוחקים אותו מהנוף הרשמי.

הטענה שמדובר ב"ערכים" היא שקרית ומריחה מצביעות. ערכים לא מונעים הנצחה של אמנים עם עבר מורכב במקומות אחרים. ערכים לא מסבירים למה דווקא הקול ששינה את המפה התרבותית הישראלית נשאר מחוץ לדלת.

זה לא מוסר. זו סלקציה מעמדית ותרבותית. זוהר היה "שלהם" של השיכונים, של הרחוב, של עמך ישראל, הכאב שלא עובר סינון של ועדת שמות. והוועדות, כך נראה, מעדיפות אמנים שאפשר לנקות, ללטש ולהציג בלי להתבייש.

אני לא יודע מי עמד מאחורי ההחלטה הזו, אבל זו החלטה שראויה לביקורת חריפה.

ואגב, למגיבים על נטייה פוליטית שלי, כביכול, אציין שכתבתי טור דומה עם אותה מחאה על האפלייה, גם בימי ראש העיר הקודם, דב צור.

מי שמחליט להשאיר את ארגוב בחוץ לא מגן על קורבנות ולא שומר על כבוד הציבור. הוא פשוט בוחר בנוחות. הוא בוחר בגרסה מצוחצחת של ההיסטוריה התרבותית של העיר, שבה אין מקום לקול ששר "הפרח בגני" בזמן שהמדינה עוד התביישה בו.

כך היה גם עם קריאת רחוב על שמו בעיר היין. אחרי עשרות שנים העירייה החליטה להנציח את בן העיר ששינה את עולם המוזיקה, יצר מהפכה ופרץ את הדרך עבור עשרות זמרים ים תיכוניים, אבל גם ההנצחה הזו שהגיעה באיחור היתה, איך לומר, צולעת. לעירייה היה קשה להנציח אמן שבעברו הורשע באונס. אכן דילמה לא פשוטה.

בסופו של דבר, בזכות סגן ראש העיר, אסף דעבול, רחוב "הפרח" בשיכון המזרח הפך לרחוב "הפרח בגני", כאשר באותיות קטנות צוין בשלט שמדובר בשיר של ארגוב שכתב אביהו מדינה.

ומשהו קצת יותר אישי. זכיתי לשרת חמש שנים בסיני. עם חברים ששומרים על קשר הדוק עד היום. השמות: אמנון אוזן, מיקי אסולין, אלברט הרוש, דורון לוין, קובי עובד, דוד גוטמן, אורי ברקאי וסליחה למי שלא הזכרתי.

אף אחד שם לא דיבר על אשכנזים או מזרחיים. אהבנו אחד את השני בלי גבול וכך זה עד היום.

זו הייתה תקופת הרדיו טייפים דאבל קאסט. כל ערב היינו מתכנסים כולנו ושומעים את השירים המדהימים של זוהר בקולי קולות עד שהמבנים רעדו.

אני הייתי הולך בחזה נפוח ואומר לכולם. "זה זוהר ארגוב. מהעיר האהובה שלי, ראשון לציון". כולם קינאו בי, כאילו באמת גדלנו יחד זוהר ואני. מה אגיד להם עכשיו?

ללא זוהר. קיר ההנצחה בהיכל התרבות מאיר ניצן בראשון לציון. צילום: אמנון ארגוב

לדואר ישראל אין בעיה להוציא בול עם דמותו של ארגוב, לרשויות מקומיות אין בעיה לקרוא רחובות על שמו ולתיאטרון הלאומי אין בעיה להציג הצגה ומחזמר על סיפור חייו.

ראשון לציון יכולה להמשיך להנציח את מי שנוח לה וליצור סלקציה. היא יכולה להמשיך לבנות היכלים ולקרוא אולמות על שם מי שתמונתו לא מפריעה ולא יוצרת אי נוחות.

אבל כל עוד זוהר ארגוב נשאר בחוץ, ההנצחה הזו חלולה. היא מספרת יותר על הפחד מהמורכבות מאשר על הכבוד לאמנות.

אני עדיין מקווה שראש העיר וצמרת העירייה תחליט החלטה ראויה ותנציח אותו, כמו שהוא ראוי לכך.

בנתיים "המלך" נשאר בחוץ, וההיכל עם כל האורות והשלטים נשאר יותר ריק והרבה יותר חשוך בגלל זה.