בשבוע שעבר, ב־7 באוקטובר 2026, שלוש שנים לאחר השבת השחורה, נחנכה במערב ראשון לציון אנדרטה לזכר תושבי העיר ובני משפחותיהם מדרגה ראשונה שנרצחו ונפלו באירועי שבעה באוקטובר ובמלחמת חרבות ברזל.

כמי שחי בראשון לציון שנים רבות ומתעד את ההיסטוריה שלה, מצאתי את עצמי חושב על החיבור המיוחד בין הזיכרון הכואב של ימינו לבין אחד הפרקים המרגשים בתולדות העיר.

דווקא כאן, במושבה הקטנה של סוף המאה ה־19, קיבל השיר "התקווה" את המנגינה שסייעה להפוך אותו להמנון של עמנו.

במרכז הסיפור עומד אדם יוצא דופן, נפתלי הרץ אימבר, משורר מוכשר, נודד חסר מנוחה, עני רוב ימיו, בעל לשון חריפה ואופי מרדני, שלא זכה לראות את חלומו מתגשם.

נפתלי הרץ אימבר נולד בשנת 1856 בעיירה זלוצ'וב שבגליציה, למשפחה יהודית מסורתית.

בילדותו גילה כישרון יוצא דופן לשפות ולכתיבת שירה.

לצד לימודיו היהודיים נמשך להשכלה הכללית ולספרות האירופית.

אימבר לא היה אדם שגרתי. הוא התקשה להסתגל למסגרות, אהב להתווכח, הרבה לנדוד ולעיתים עורר התנגדות בהתנהגותו.

יחסיו עם הסובבים אותו לא תמיד היו קלים, ובמשך חייו סבל מקשיים כלכליים ומהתמכרות לאלכוהול.

עוד בצעירותו החל לכתוב על כמיהת ורצון העם היהודי לשוב לארצו.

בשנת 1882 הגיע לארץ ישראל בחברת לורנס אוליפנט, סופר ואיש ציבור בריטי שתמך בהתיישבות היהודית.

אימבר שימש כמזכירו וכמורה לעברית.

בארץ פגש את אנשי העלייה הראשונה.

הוא עצמו לא היה איכר ולא עסק בחקלאות, אך התעניין מאוד במתיישבים שניסו להפוך את חלום שיבת ציון למציאות.

מסתבר שאחת המושבות שהשפיעו עליו במיוחד הייתה ראשון לציון.

מספרים שבעת שהותו בירושלים חלה אימבר במחלה קשה ונאלץ לשכב במיטתו חודשים ארוכים עם קשיים בנשימה.

לאחר שהומלץ לו להחליף אוויר, סייע אוליפנט בהעברתו לביתו של שרגא פייבל הייסמן, מראשוני המתיישבים בראשון לציון.

זה היה כנראה בשנת 1883 או 1884, כאשר המושבה הייתה עדיין בראשית דרכה.

בית הייסמן, שנבנה מאבן כורכר, היה אחד מבתיה הראשונים של ראשון לציון. היו בו שתי קומות ומרתף.

המרתף המשוחזר בבית בו התגורר מחבר "התקווה". צילום: ישראל פרקר

במרתף הבית התגורר אימבר בתקופת החלמתו.

כיום שוחזר בו חדרו של אימבר, והוא חלק מסיפור המורשת העירונית של ראשון לציון.

אני מנסה לדמיין את המשורר יוצא מן המרתף, מתבונן סביבו ורואה בתים מעטים, שבילי עפר, שטחים פתוחים ואיכרים הנאבקים במחסור במים ובקשיי חקלאות.

אלה היו אנשים מיוחדים שעזבו חיים נוחים באירופה כדי להקים יישוב בארץ שהייתה כמעט בלתי מוכרת להם.

המראה הזה ריגש אותו. אימבר ראה במתיישבי ראשון לציון חלוצים ההולכים לפני המחנה ומכינים את הדרך ליהודים שעדיין חיים בגולה להגיע ארצה גם הם.

הוא הקדיש למושבה כמה שירים, ובהם "החלוצים", שפורסם בשנת 1886.

מאוחר יותר כתב גם על הכרמים והבציר, שהפכו לסמליה של ראשון לציון, שהייתה ידועה כעיר היין לאחר שנפתח בה יקב "כרמל מזרחי".

יש המספרים שאימבר כתב את "התקווה" במרתף בית הייסמן, אך הסיפור ההיסטורי האמיתי כנראה שונה מזה.

ראשיתו של השיר, שנקרא במקור "תקוותנו", קדמה להגעתו לראשון לציון. לפי אחת המסורות הוא החל לכתוב אותו בשנות השבעים של המאה ה־19, בעת שהותו ברומניה.

בשנת 1886 פרסם אותו בקובץ שיריו "ברקאי". השיר היה ארוך בהרבה – תשעה בתים – ומילותיו שונות.

המילים שאנחנו שרים היום אינן המילים שאימבר כתב.

בנוסח המקורי נכתב "התקווה הנושנה" ו"לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה".

במהלך השנים שונה הנוסח ל"התקווה בת שנות אלפיים" ו"להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".

גם אנשי ראשון לציון לקחו חלק בעריכת המילים.

בסוף שנות ה-80 החריף העימות בין איכרי ראשון לפקידות הברון רוטשילד.

אימבר עמד לצד המתיישבים וביקר את הפקידות.

לפי תיעוד הספרייה הלאומית, האיכרים השתמשו ב"תקוותנו" כשיר מחאה מול בית הפקידות, עוד לפני שהיה המנון ציוני, הוא היה שיר של עצמאות.

חלקה החשוב של ראשון לציון היה דווקא בהענקת המנגינה המוכרת לשיר.

בשנת 1887 הגיע למושבה שמואל כהן, צעיר יליד בסרביה, שעסק בכרמים ואהב לנגן בכינור.

כהן הכיר את שירו של אימבר והתאים לו מנגינה עממית מולדבית־רומנית שזכר מילדותו.

כהן גר ב"בית התווים" הסמוך לבית יד לבנים שהיה בית הפקידות במושבה.

איש לא העלה בדעתו שהחיבור בין אימבר לכהן יהפוך לאחד מסמליה החשובים ביותר של מדינת ישראל.

השיר החל להתפשט בין המושבות, הגיע לקהילות יהודיות בחוץ לארץ והושר בקונגרסים הציוניים.

מילותיו עברו שינויים עד שהתגבש הנוסח המוכר לנו כיום.

בית הייסמן. כאן נכתבו המילים הראשונות של ההמנון הלאומי. צילום: ישראל פרקר

למרות כישרונו, אימבר לא הצליח לבנות לעצמו חיים יציבים.

הוא המשיך לנדוד, הסתכסך עם אנשים, התקשה להתפרנס ולא מצא את מקומו.

לאחר שעזב את ארץ ישראל הגיע לאירופה, ובשנת 1891 היגר לארצות הברית.

גם שם לא האיר לו המזל.

הוא המשיך לכתוב ולפרסם, אך חייו התאפיינו בעוני, בבדידות ובקשיים אישיים.

בשנת 1909 נפטר בניו יורק, בן 53 בלבד.

כך, האיש שכתב על תקוותו של עם לשוב למולדתו, סיים את חייו הרחק ממנה, בלי שזכה לראות מדינה יהודית עצמאית.

בשנת 1953 הועלו עצמותיו לישראל והוא נקבר בירושלים.

בראשון לציון נותרו שני אתרים המזכירים את סיפור ההמנון: בית הייסמן, הנמצא במתחם המוזיאון ,שבו התארח אימבר, ו"בית התווים", בו גר לשמואל כהן, שמעקותיו עוצבו בצורת תווי "התקווה".

כשאני חולף לידם, אני חושב איך כוחם של אנשים בודדים להשפיע על ההיסטוריה. משורר חולה במרתף, כורם צעיר ומנגינה פשוטה הפכו לחלק מסיפורה של אומה – ההמנון הלאומי.

המחשבות מחזירות אותי לאנדרטה החדשה שנחנכה במערב ראשון לציון.

אחרי שבעה באוקטובר קשה יותר לומר את המילה "תקווה".

היא אינה מחזירה את הנרצחים ואת הנופלים, ואינה יכולה לרפא את כאבן של המשפחות האבלות הרבות.

אבל תקווה אינה שכחה. היא מחייבת אותנו לזכור את מי שאיבדנו, לשמור על המורשת שהותירו לנו ולהמשיך לבנות כאן חיים.

לפני יותר מ־140 שנה ראה אימבר בראשון לציון אנשים שנאחזו באדמה למרות הקשיים והאמינו בעתיד שלא יזכו בהכרח לראות.

היום, כשאנו ניצבים מול שמותיהם של מי שאיבדנו, המילים שכתב מקבלות משמעות מצמררת וחודרת ללב.

"עוד לא אבדה תקוותנו".

לא מפני ששכחנו את הכאב, אלא דווקא מפני שאנחנו זוכרים.

ולמען הדורות הבאים, אסור לנו לאבד אותה.

ישראל פרקר. צילום: פרטי

ישראל פרקר הוא המייסד העורך והמנהל של קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון עיר של נוסטלגיה"