אני הולך לא פעם בכיכר המייסדים בראשון לציון.

לאורך צדה הדרומי של הכיכר ניצבת שורה של בתים ישנים ומשומרים.

צילמתי, קראתי את השלטים שעליהם ולמדתי את סיפוריהם.

כשאני הולך בחצר מוזיאון ראשל"צ ומביט צפונה, אני רואה את הצד הדרומי של אותם מבנים שראיתי רגע קודם מכיכר המייסדים.

אותם בתים – שתי נקודות מבט.

מצד אחד חזית היישוב ההיסטורי, ומן הצד האחר החצרות, המרפסות ומבני המשק.

ובתווך כמעט מאה וחמישים שנות היסטוריה.

מי בנה את הבתים האלה?

מאין הגיעו האבנים?

מי סיתת אותן?

במה חיברו אבן לאבן?

מאין הביאו קורות עץ ורעפים?

האם היו כאן אדריכלים?

ומי היו הבנאים ?

מסתבר שהמוזיאון לא הוקם במקרה במקום הזה.

כאן נולדה ראשון לציון.

התחילו בבתי אבן

ב־31 ביולי 1882, ט"ו באב תרמ"ב, הגיעו משפחות המייסדים אל אדמות עיון קרא.

המקום היה כמעט ריק מבנייה. ותוך זמן קצר החלו להיבנות בתי האבן.

לכן, כאשר הוקם מוזיאון ראשון לציון בשנת 1982, במלאת מאה שנים למושבה, המבנים ההיסטוריים היו כבר כאן, והמוזיאון התפתח בהדרגה סביבם ובתוכם.

הבית האחרון עם שתי הקומות. בית היסמן. צילום: ישראל פרקר

בית היסמן – אחד הבתים שמושכים אותי במיוחד הוא ביתם של שרגא פייבל וציפורה פייגה היסמן.

בית היסמן הוא אחד משלושת בתי המגורים הראשונים של ראשון לציון.

הוא נבנה כבר בשנת 1882 מאבני כורכר ובסגנון אירופי.

היסמן היה איכר עצמאי, ולכן הבית שייך לשלב הראשוני ביותר של המושבה, עוד לפני שמערכת הבנייה המאורגנת של פקידות הברון רוטשילד נכנסה לפעולה.

התקיימו בו לימודים, תפילות וישיבות של אנשי המושבה.

במרתף הבית התגורר לזמן קצר נפתלי הרץ אימבר, מחבר "תקוותנו", השיר שממנו צמחה לימים "התקווה".

בתחילה חששו המתיישבים להשקיע בבתי קבע.

בעיית המים עדיין לא נפתרה ולא היה ברור אם המושבה תצליח להתקיים.

אחד הראשונים שהעז להתחיל היה יהודה לייב חנקין.

בעקבותיו החלו גם אחרים לבנות.

בין שלושת בעלי הבתים הראשונים היו חנקין, לוי יצחק איזנבנד ושרגא פייבל היסמן.

בנובמבר 1882 כבר מוזכרים שלושה בתים שהיו בתהליך בנייה.

בית שליט. צילום: ישראל פרקר

בית שליט והאורווה – בשנת 1883 נבנו ביתם של אליעזר אלחנן ושרה שליט והאורווה שבחצר.

בית האיכר לא הסתיים בדלת הכניסה. מאחור היו החצר, האורווה, הסוסים, כלי העבודה והמשק.

האורווה נותרה בנויה מאבני כורכר חשופות, והיא מעניינת.

איך הגיעו האבנים לשם?

האבן הייתה באדמה המקומית.

הכורכר היה חומר בנייה מרכזי.

בית היסמן נבנה ממנו, האורווה של בית שליט בנויה ממנו, וגם בבניית בית הכנסת הגדול נעשה שימוש בכורכר מהסביבה.

מישהו היה צריך לחצוב אותה, לסתת, להעמיס על עגלה, לפרוק באתר ולהניח אותה במקום הנכון.

בבנייה המסורתית חוברו האבנים בחומרים שהתבססו בעיקר על סיד וחול.

הקירות היו עבים, ובבתי מגורים נהגו לטייח את הכורכר כדי להגן עליו.

בזיכרונותיו בצרפתית של אלי שייד, נציגו של הברון אדמונד דה רוטשילד נמצא פרט מעניין.

שייד מספר שיעקב בנשימול, מאנשי פקידות הברון, נסע ליפו ולירושלים כדי לרכוש חומרי בניין עבור המושבות, ובאותה תקופה היה קשור גם לפיקוח על ראשון לציון ועקרון.

האבן הייתה במקרים רבים מקומית, אבל חומרים אחרים הגיעו מבחוץ בעגלות רתומות לסוסים.

קורות עץ, כלי עבודה וחומר בנייה עשו את הדרך מיפו לראשון לציון בחול ובבוץ.

לא ברור גם מי תיכנן הכל. כנראה שלא כול בית קטן בשנת 1882 תוכנן בידי אדריכל.

חלק מהבתים נבנו ככל הנראה על בסיס ידע מסורתי של בעלי מלאכה ודגמים שהכירו המתיישבים.

בהמשך כבר הופיעו אנשי מקצוע.

עכשיו בעלי המקצוע

ברוך פפירמייסטר, מהנדס ואדריכל בהכשרתו, קשור לתכנון בית הכנסת הגדול, למשל.

עם התרחבות מפעל הברון נכנסו לתמונה מנהלים, מהנדסים ואדריכלים נוספים.

בית הרפואות, הקליניקה ובית גורדון – נמצאים בהמשך שורת המבנים.

בית הרפואות, שחלקו הראשון הוקם בשנת 1883 בסיוע הברון, שימש בית מרקחת, בית הרוקח ומרפאה.

בהמשך פעל במקום גם הדואר.

הקליניקה הרפואית שנבנתה בשנת 1911 כבר שייכת לשלב מתקדם יותר בהתפתחות המושבה.

בית גורדון־לונדון מספר פרק נוסף.

הבית הגדול שנבנה בשנות התשעים של המאה ה־19 שימש במהלך השנים למגורים, למסחר ולמלונאות.

בשנים 1922–1934 פעל בקומתו העליונה מלון לונדון.

כל בית הוא פרק אחר, סיפור אחר.

יודעים את שמות המייסדים.

שמענו על פקידי הברון, המהנדסים והאדריכלים.

אבל האנשים שעבדו בידיים כמעט נעלמו מן התיעוד.

כשבמושבות עבדו בעלי מקצוע יהודים וערבים ושפקידות הברון נעזרה בבעלי מלאכה מקומיים.

אז איפה הם?

כשאני חוזר היום והולך בין הבתים הישנים של מוזיאון ראשון לציון, אני מביט בהם קצת אחרת.

מאחורי כל קיר יש לא רק סיפור על משפחת מייסדים, פקיד או אדריכל, אלא גם סיפורם של אנשים ששמותיהם נשכחו.

מישהו חצב את אבני הכורכר, מישהו סיתת אותן, מישהו העלה אותן על עגלה, ומישהו הניח אותן, אבן על אבן, לפני כמעט מאה וחמישים שנה.

איננו יודעים מי היו אותם אנשים, אבל עבודת ידיהם עדיין ניצבת מולנו.

אולי זה הדבר המיוחד במוזיאון ראשון לציון. לא רק התמונות, המסמכים והחפצים מספרים את סיפורה של המושבה.

גם הקירות מספרים. צריך רק לעצור לרגע, להביט בהם – ולהקשיב.

ישראל פרקר הוא המייסד, העורך והמנהל של קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון, עיר של נוסטלגיה"

ישראל פרקר. צילום: פרטי