ראשון לציון, עוד רגע חוזרים, ראשון שלי.

החופש הגדול כבר עומד בפתח עם מזוודה ביד.

עוד מעט הוא יגיד שלום, יעלה על האוטובוס וייעלם לנו לשנה.

הילדים אומרים: "איך עבר כל כך מהר"?

ההורים אומרים: "ברוך השם, עבר".

והסבים והסבתות שותקים.

הם כבר יודעים שהחופש הגדול הוא בעיקר עניין של נקודת מבט.

פעם היה חופש.

הולכים לים, חוזרים הביתה, אוכלים משהו, משחקים ברחוב, ושוב יוצאים.

לא היו קבוצות ווטסאפ של הכיתה, לא היו הודעות מהמורה בשמונה בערב, ולא היה צריך לנהל את החופש באמצעות יומן אקסל.

והנה עכשיו, עוד רגע אחד בספטמבר.

הילקוטים יחזרו אל הגב, המחברות אל השולחן, הפקקים אל הרחובות, והאמהות יתחילו לשאול: "נו, הכנת שיעורים?"

ואנחנו, תושבי ראשון לציון, נמשיך הלאה.

נביט בעיר שלנו ונגלה שהיא השתנתה.

מגדלים במקום פרדסים, כבישים במקום שבילים, עוד קומה, עוד בניין, עוד מרכז מסחרי.

אבל אם מקשיבים טוב, מתחת לכל הבטון והאספלט עדיין אפשר לשמוע את ראשון הישנה.

את הרחוב שהיה פעם שלנו, את החבר שקרא לך מהחלון, את אמא שאמרה "בוא כבר הביתה", ואת הקיץ ההוא שנדמה היה שלא ייגמר לעולם.

אז שלום לך, חופש גדול. תודה שבאת.

תודה שנשארת קצת יותר מדי.

ותודה שאתה מזכיר לנו, פעם בשנה, שגם כשאנחנו כבר גדולים, יש בתוכנו ילד שמחכה ל – 1 בספטמבר כדי להתחיל מחדש.

שנה טובה, ראשון שלי. ושיהיה לכולנו חופש גדול… בשנה הבאה.

זאב קרניצמן. צילום: פרטי

• זאב קרניצמן הוא מייסד ומנהל קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון – ממושבה לעיר", בה חברים אלפים רבים של אנשי ראשון בעבר ובהווה