ארבע שנים אף אחד לא חשב עליי.

ופתאום, סחתיין עליי, כולם מתקשרים אליי בבת אחת.

ביבי התקשר. פעמיים. בכבודו ובבוטו. בפעם הראשונה טיפה נלחצתי כשהוא אמר בקול בס "שלום" ו"מדבר ביבי". אפילו היו פאוזות בין המשפטים, כאילו רוה"מ ממתין שאשיב. בשיחה השנייה, לאור הקרבה החדשה בינינו, הוא דחק בי בקול רועם לאסוף את הסבים והסבתות ולרוץ להצביע, ואיים שנשים שמאלניות מובילות ערביות לקלפיות.

עוד קודם לכן התקשר בן גביר. מודה שזה היה קצר, כי גברים אוהבי תנינים פחות עושים לי את זה. הבא בתור היה צלצול עם התראת "הונאה פוטנציאלית". במקום להתעלם, אני והפומו שלי ענינו מיד – למי? לאייזנקוט. כשגם בנט הרים טלפון, הוואו כבר עלה לי לראש. לא הרגשתי כזאת פופולרית מאז הבחירות למועצת התלמידים בכיתה ח'.

אבל אז, אחרי שגבהתי מרוב חיזורים, צץ לו הקול הפנימי המנמיך: ארבע שנים הייתי אף אחת ושום דבר, ופתאום כל החשובים נזכרו בי?

אף אחד לא חשב עליי כשרצתי למקלט בארבע לפנות בוקר בלי חזייה; או כשנתקעתי בפקקי גהינום שאתגרו לי את שלפוחית השתן; או כשקבעתי בינואר תור לרופא מומחה וגיליתי שהוא יתפנה לכבודי רק ביוני; או כשעמדתי מול המקרר בסופר וניסיתי להבין אם המחיר הוא לגבינה או לפרה כולה.

והנה, תראו איך פתאום אני מחובקת באהבה ומוצפת בהבטחות וסיסמאות, כאילו שיש לי סיבה להאמין. כאילו שמעולם לא שיקרו לי בפרצוף בלי בושה.

אבל למרות כל השיט והשיטה, חובת הצבעה היא חובת הצבעה: את הבוקר פתחתי בחגיגיות בקלפי בראשון לציון בחט"ב קריית גנים, שבה אני מצביעה כבר יותר מ-30 שנה. כן, ככה זה עובד אצלי: מתחשבנת, מתעצבנת, מקטרת – אבל תמיד בוחרת.

האמת, הרגשתי כמו בבית. בחטיבה הזו ביליתי באסיפות הורים ובערבי כיתה, או כשהגעתי לשיחה עצבנית עם המחנכת (לידיעתך: הילד יצא אחלה למרות ההערה שכתבת לו בתעודה).

יחד עם תושבי השכונה שעמדו בתור – שהפעם היה ארוך מתמיד – ניסינו להיות קצת מנו גבע ולהבין דרך תנודות העיניים לאן יתגלגלו התוצאות. בין לבין התרשמנו מהעיצוב הפנימי המשודרג במסדרונות, מהסיסמאות הערכיות שעיטרו את הקירות, משילובי הצבעים הנעימים, מהתאורה מאירת העיניים ומהריהוט המחודש.

"זה נראה מעולה", התלהבה הגברת שעמדה לפניי בתור, ואחרת, שרק חיכתה שמישהו ירים להנחתה, אמרה: "ככה זה כשעושים שינוי. רואים תוצאה".

סיגל בר-קובץ, עורכת תוכן, מרצה וסופרת. כתבה חמישה ספרים, ביניהם "מחר אולי תשתני" ו"אישה אובדת".

סיגל בר-קובץ. צילום: יורם ירון