השבוע בעלי לקח את המזוודה והלך.

בינתיים הוא הלך רק לחדר השני ושם אותה במקום, אבל אם יום אחד הוא ייקח אותה עם עצמו למקום אחר, זה יהיה בגלל סיבה אחת:

בגלל שאני מגוללת.

אני מתעוררת ומגוללת.

אוכלת ומגוללת.

מתפעלת ומגוללת.

ואז נגעלת מכמה שאני מגוללת. ולא מצליחה להפסיק.

משפט דמיוני שלא ייאמר לעולם. איור AI סיגל בר-קובץ

גם כשצריך לצאת מהבית ולא לאחר, אני מגוללת רק עוד שנייה, כי נתקעתי על משהו שנראה ממש חשוב, למרות שברור לי שהוא סתם עוד כלום ושום דבר, שרק גורם לי לקנא בחיים של אחרים.

אבל השבוע נשבר גב הגמל. ישבנו במטבח ודיברנו, ופתאום נשמע הצפצוף. לא צבע אדום, לא אמבולנס, סתם עוד הודעה אחת ממיליון, ובמקום להתעלם ולהמשיך להקשיב לבן האנוש שמולי, עיניי ננעלו על המכשיר הזדוני שהשתלט על חיי.

ולא רק שקראתי, גם עניתי. וכשחזרתי – עם חיוך מתנצל ועם "אז איפה היינו?", הוא אמר: "אם ארצה להמשיך לדבר איתך אסמס לך בהמשך".

יובהר שיש כמובן פתרון לבעיה, וכמו בכל דיאטה – פשוט צריך להוציא יותר ולהכניס פחות. אבל נראה שכאן, במאבק בין השכל שצריך להיגמל לבין הדחף המגולל, פייסבוק והאלגוריתם הערמומי שלו שוב ושוב מנצחים.

את כל זה אני מספרת לכם, לא כדי שתזעיקו לי פסיכולוגים ומטפלים זוגיים שיצילו אותי מעצמי, אלא כדי שתלכו לסרט "החשבון החברתי". תפגשו שם את ג'רמי סטרונג (האח המעצבן מ"היורשים") שמתחילת הסרט ועד סופו עוטה, בתפקיד מארק צוקרברג, את אותה הבעה קרחונית.

הסרט מבוסס על סיפורה האמיתי של פרנסס האוגן, עובדת בפייסבוק, שהדליפה אלפי מסמכים פנימיים ל"וול סטריט ג'ורנל" וחשפה את השיטה שנועדה לקדם תוכן מעורר זעם, קיטוב וקיצוניות. האוגן האמיצה הוכיחה שפייסבוק שמה את האות השביעית על ביטחון הציבור ועל המחיר החברתי והנפשי שמשלמים משתמשיה, כל עוד מכונת הכסף שלה ממשיכה להשמיע את צליל הדינג דונג.

סופו של הסרט במהומות הדמים שפרצו בגבעת הקפיטול בינואר 2021 ותודלקו כזכור ברשת על ידי טראמפ. האם דבר כזה עלול לקרות גם אצלנו יום אחרי הבחירות, שאלתי את עצמי, ומיד הזדרזתי לענות לעצמי: ברור שברור שלא.

החשבון החברתי, ביס פלנט ובסינמה סיטי בראשון לציון.

סיגל בר-קובץ, עורכת תוכן, מרצה וסופרת. כתבה חמישה ספרים, ביניהם "מחר אולי תשתני" ו"אישה אובדת".

סיגל בר-קובץ. צילום: יורם ירון