כשהיינו ילדים היה שיר פופולרי שנפתח במילים: ״לאבא שלי יש סולם״. אני נולדתי לאבא נטול סולם. בשיר שלי, ״לאבא שלי יש חלום״. בצד חייו השגרתיים כמורה לחשבון, אבא חלם כל חייו לכתוב בעיתון. בחושיו החדים הוא קלט שמי שכותב בעיתון הוא איש חשוב, הוא רכש מדי יום, לאורך שנים, ״מעריב״, ״ידיעות״, ״חדשות״ ורק את ״עיתון הספורט״ ו״העולם הזה״ הוא רכש פעם בשבוע וגילה פעם אחר פעם שהוא לא כותב אף לא באחד מהם.

מאז ילדותי, כשמעת לעת שמי הופיע באיזו כתבה בעיתון, הוא קטלג את הדברים בחרדת קודש באלבומים ולאורך השנים פנה אלי ושאל אותי אם אני יכול לדבר עם החשובים שם שיתנו לו טור או שורה. כשקיבלתי לכתוב את הטור השבועי של מוסף השבת ב״גלובס״, אבא ניחם את עצמו בכך שממילא איש לא קורא גלובס, מה שהזכיר לי את הבדיחה על האיש שבאו אליו להלשין לו שאשתו שוכבת עם כל העיר והוא השיב בביטול: ״פתח-תקוה, גם כן עיר״. בהמשך, כשהוצאתי ספרים הוא הרגיע אותי שאיש לא קורא ספרים, אבל במקביל, כל העת, הוא הקפיד לשמור איתי על קשר, בתקווה שאולי יש לי קשרים.

לאורך השנים אבא כתב למגירה והיא לא ענתה לו. הוא פרש מעבודתו כמורה למתמטיקה במאה הקודמת, אבל הקפיד לחבר חידון יומי מאז, בלי לדלג ולו על יום אחד. במשך שנים היו אנשים שקיבלו ממנו את החידון היומי, אבל עם הזמן הם נפטרו בזה אחר זה (רובם נפטרו מתוסכלים, חלקם אפילו העדיפו למות מאשר להמשיך לנסות).

בשבוע האחרון פנה אלי יואב צור, איש תקשורת ותיק, ושאל האם יוכל לפרסם את הטור השבועי שלי בעיתון החדש ״ראשון אונליין״, שהוא עורך. יואב נפל לידיי כפרי בשל, שכחתי שבילדות היינו אומרים ״ בלי לערב הורים״, והתניתי את הסכמתי בכך שלאבי יהיה מדור ששמו ״חידוטומשין״, בו מדי שבוע תפורסמנה חידותיו, ומאחר שהוא נחשב כמורה המיתולוגי למתמטיקה בראשון, ביקשתי שהפתרונות יישלחו ישירות לנייד שלו, כדי שהוא ישוב לתת ציון לכל אחד מהפותרים. העיסקה נסגרה!

שיתפתי את אבא בג׳וב החדש שלו, סיפרתי לו שהחל משישי הזה הוא יפורסם בעיתון, ומאז, בכל יום הוא מתקשר לשאול האם כבר יום שישי ואיפה אפשר לקנות את העיתון באינטרנט. אחרי יומיים, כשהוא הבין שהג׳וב בכיס, הוא תפס תחת ושאל האם זה עיתון מספיק רציני. השבתי לו שגם ״דבר״, ״על המשמר״, ״חדשות״ ו״העולם הזה״ התחילו בקטן ושיראה איפה הם היום, הסברתי לו שהג׳וב הזה חשוב מאוד לרזומה שלו לעתיד, בעיקר אחרי 27 שנים ברציפות שהוא היה בעיקר ״בין עבודות״ והצעתי שיתחיל כאן ושמבחינתו השמיים הם הגבול. ההסבר האחרון על השמיים לא עודד אותו.

אתמול, כשהוא חש כבר בטוח בעצמו הוא שאל אם מקבלים ״קביעות״, כמה משלמים והאם במקרה שיקבל עוד הצעות הוא יוכל לעבוד במקביל במקומות נוספים. הסברתי לו שהוא התקבל, בשלב זה, לתקופת ניסיון ואם הכל יהיה בסדר הוא יוכל להישאר שם עד הפנסיה וכל עוד כוחו במותניו, הוא מוזמן גם למקבל.

ואתמול, לראשונה, קיבלתי לידיי את החידוטומשין שהוא כתב לפעם הראשונה שלו בעיתון. כתב ידו המוכר והבלתי קריא, היה הפעם מעט פחות ברור, אולי זו ההתרגשות שאחזה בו ואולי אלה השנים שנתנו בכתב ידו את אותותיהן. הקלדתי את החידון בחרדת קודש, צירפתי הסבר ותמונה שלו והעברתי, בדחילו ורחימו למערכת.

כן, מסתבר שמעולם לא מאוחר מדי להיות מי שיכולת להיות, שחשוב לזכור להעביר דברים מבן לאב, שנתתי למורה של חיי הזדמנות לתת לי עוד שיעור אחד לחיים, ושאפילו עזרתי לו להגשים לי חלום קטן לעבוד ביחד עם אבא. ומהשבוע, מספר שעות אחרי שהטור שלי יפורסם בבלוג, הוא יפורסם גם ב״ראשון אונליין״, העיתון של אבא.

עו"ד ליאור טומשין. צילום: פרטי

עו"ד ליאור טומשין הוא מייסד משרד מרקמן-טומשין, כתב הבלוג "על הקצה" ומחבר הספרים "מעשה בעשרה עקרונות", ו "ואז מה" (הוצאת כנרת-זמורה-מודן). ניתן להשיג אותם ב"צומת ספרים" ב"סטימצקי" ובאתר "עברית"