טור לשבת, על כשלנות מוצלחים שחשוב לחבק, על כך שאנחנו מודדים כישלון לפי מה שרצינו שיקרה בעוד שדווקא החיים, שנולדו עם פרספקטיבה, מודדים אותו לפי מה שקרה אחר כך.

מקווה שתיהנו, מוזמנים לשתף ומוזמנים למצוא בעיות שמתאימות לפתרונות שלכם.

בימים האחרונים, בשיחת טלפונית מפתיעה, נסגר לי מעגל של חשבון שנפתח לפני שנים ארוכות, כשעניתי לנייד ועל הקו היה מיקו צרפתי, מי שהיה במשך שנים ארוכות יושב ראש ועד העובדים המיתולוגי של חברת חשמל.

תשמעו סיפור.

משרד עורכי הדין שלי ייצג במשך שנים ארוכות עובדים שלקו במחלות ובתאונות עקב עבודתם.

לקוחות רבים הגיעו אלי ממקומות העבודה הגדולים, לאחר שוועד העובדים בחר במשרד שלנו כמי שיטפל בעובדיו.

עובדי חברת חשמל היו בבחינתי הדובדבן שבקצפת או הארץ הנכספת.

אלא שפעם, לפני שלמדתי לחשוב לרוחב ולעומק, הגשתי כל תביעה איכותית שנקרתה בדרכי ואחת מהן היתה תביעה ייצוגית ענקית כנגד חברת חשמל על חגיגת פנסיות, לא חוקית בעיניי, לפורשיה.

כתוצאה מכך החגיגה הזו נגמרה, רק לא צפיתי שזה צפוי לגמור לי חגיגה אחרת.

שנים אחר כך, הגעתי לפגישה עם מיקו צרפתי כדי לבחון אפשרות שהמשרד יקבל עליו את ייצוג העובדים של חברת החשמל.

בפתח השיחה שאלתי אותו האם הוא מכיר אותי, הוא ענה לי שלצערו כן והבהיר לי כי אני דווקא אישיות לא רצויה במקום, והשיחה, שכמעט היתה נעימה, הסתיימה דקות ספורות לפני שהמזכירה שלו הספיקה להיכנס להציע לנו (אני מקווה) לשתות משהו.

האמת, אף פעם לא שילמתי כל כך מעט על חנייה. זה היה אחד הכישלונות המהירים, הברורים, המוצדקים והחד משמעיים ביותר שהשגתי.

זמן קצר לאחר מכן נפל לידי פרסום מכרז של חברת חשמל שהזמינה מרצים להעביר הרצאות לעובדי החברה במסגרת השתלמויות בבתי מלון (כל עובדי החברה יוצאים מדי שנה למספר ימי השתלמות).

הגשנו מועמדות במחיר הפסד למכרז, זכינו ובתוך פחות משנתיים הרצינו בתחום ונחשפנו לכל עובדי חברת החשמל וטיפלנו בכל מי שהיה זקוק לכך.

יותר מזה, כך גיליתי, בטעות, פיתרון חדש ויעיל יותר, לבעיה שלא ניסיתי ולא היה לי צורך לפתור עד אז.

חלפו מאז שנים ארוכות (מיקו כבר לא וגם אני כבר לא) ועדיין חלק ניכר מעבודת המשרד מגיע מהרצאות לקהלים שונים (מאות הרצאות בשנה).

וכששואלים אותי מאיפה הרעיון הזה, אני מסביר שזה לא אני, זה מיקו.

העולם ואפילו המדע המדוייק יותר ידעו כישלונות מפוארים מעת לעת.

ספנסר סילבר שעבד כמדען בחברת M3, ניסה להמציא את הדבק החזק ביותר ובתום שורת ניסויים עלה בידו להמציא דבק עלוב, חלש, רופף, שלא מחזיק יותר מדי וניתן לקלפו בקלות מבלי שייוותרו אפילו סימנים.

במקום להצניע את הכישלון המחפיר הוא הסתובב בחברה שלו שנים עם פיתרון חדש לבעיה שלא קיימת, עד שלחבר מתוסכל בחברה, שנהג לשיר במקהלת הכנסייה מדי יום ראשון, נמאס שכל פעם הדפים הקטנים שהצמיד לסימון דפי התפילה הנכונים נפלו לו והוא ביקש להדביק אותם בעזרת הדבק הגרוע ההוא.

כך, בעזרת השם (של הגויים) נמצאה סופסוף הבעיה ששנים קודם לכן נמצא לה הפיתרון והומצאו הדבקיות, שכיום אין משרד בעולם שאינו מצוייד בהן.

אלכסנדר פלמינג המדען המפוזר והידוע, השאיר בטעות חלון פתוח בחדרי הניסוי שלו, שם ערך מחקר על זיהום שגורם למחלת השפעת, וגילה, כשחזר מחופשה, שצלחת הפטרי מהניסוי שערך הזדהמה בעובש.

רגע לפני שהשליך את הצלוחית אל פחי ההיסטוריה, גילה שסביב העובש לא גדלו חיידקים.

פלמינג החליט שבמקום לראות בכך זיהום בניסוי, ינסה לעשות ניסוי בזיהום, וכך, כעבור זמן, נמצאה אותה פטרייה שהרגה את החיידקים והומצא הפניצילין שהציל עשרות מיליוני אנשים.

וולטר יגר, הפיסיקאי השוויצרי התיימר לפני 100 שנים להמציא חיישן לגילוי והתרעה מפני התפשטות גז רעיל.

הניסיונות שלו כשלו בזה אחר זה עד שמרוב תסכול ועצבים הוא הצית לעצמו סיגריה והעשן שהיתמר ממנה הפעיל את החיישן, מה שהוביל אותו בלית ברירה ובדיעבד לגלות שהוא המציא את גלאי העשן (זו היתה הוכחה הראשונה לכך שעישון מציל חיים).

וגם הוא גילה באיחור, שכישלון מוחץ יכול להיות זמני, לכל הפחות עד שמוצאים בעיה טובה אחרת שהוא עלול לפתור.

מתברר שגם האיש שנכשל קשות כשניסה לפתח תרופה כנגד יתר לחץ דם והקשיב לגברים שנטלו חלק בניסוי שהתלוננו על תופעת לוואי קשה של זיקפה מרשימה לאחר נטילת התרופה, נאלץ להסב את הכישלון להמצאת הויאגרה ולהעמיד פיתרון לציבור עצום.

לדעתי, וזו השערה שלי בלבד, גם את הקרוטונים למרק המציא מישהו שניסה להמציא טוסטר ולא כיוון נכון את הקפיץ, כך שהטוסט המסכן קפץ גבוה מדי ופגע במאוורר התקרה (אבל אני לא בטוח שזה נכון).

מסתבר שכישלון ומיקו הם כמו קרוב משפחה מעצבן, שבזמן אמת אתה מתבאס לראות אותו ואחרי שנים יש לך בזכותו סיפורים מצויינים.

הכישלון בדרך הוא לא בהכרח הדרך לכישלון, לפעמים הוא אפילו הפוך.

יש כישלונות שלא צריך להתגבר עליהם, אלא צריך להשתמש בהם.

וכמו שהסבתא הפולנייה שלי ז"ל השכילה (עוד בחייה) למצוא בעיה לכל פיתרון, יש כאלה שאפילו למדו לעשות מזה קריירה.

אז יש הצלחות שנולדות מתוכנית טובה, יש כאלה שנולדות מתוכנית שנכשלה, וההבדל בין כישלון לבין הזדמנות הוא לפעמים רק פרק הזמן שעבר עד שהחלטת להגדיר את התוצאה הזמנית ככישלון.

על הכישלון ההוא (אחד מיני רבים) כתבתי בספר שלי "ואז מה?" והנה, במסגרת סגירת המעגל החשמלי, עניתי לאותה שיחה, על הקו היה מיקו, שאיתו לא שוחחתי שנים ארוכות, מאז השיחה הכואבת ההיא.

מתברר שהוא קרא את הסיפור וצלצל להגיד שהוא אהב אותו (לפחות אותו) ולהודות לי על הדרך בה הצגתי את האירוע בינינו.

זו היתה הזדמנות טובה להודות לו שבעתיים על השיעור שקיבלתי ממנו בחינם. ובקיצור, כמו שאמר ששון בסרט "צ'רלי וחצי" –"זה לא אני, זה מיקו".

עו"ד ליאור טומשין. צילום: פרטי

עו"ד ליאור טומשין הוא מייסד משרד מרקמן-טומשין, כתב הבלוג "על הקצה" ומחבר ספרים "מעשה בעשרה עקרונות", ו "ואז מה" (הוצאת כנרת-זמורה-מודן). ניתן להשיג אותם ב"צומת ספרים" ב"סטימצקי" ובאתר "עברית"