כל הורה למתבגר מכיר את הרגע הזה.

אתם עומדים מול דלת החדר, נושמים עמוק ומגייסים את קול ה"הורה המבין":

"נו, התחלת ללמוד למבחן?", "מתי אתה מכבה את המסך?", "אתה זוכר שקבענו לסדר את החדר?".

התשובה מגיעה במלמול עמום, גלגול עיניים וירטואוזי או התבצרות עמוקה יותר מתחת לשמיכה.

ברוכים הבאים למלכודת ה"חפירות".

הפרדוקס הוא שככל שאנחנו לוחצים, מזכירים, משכנעים ומנהלים עבורם את העניינים, אנחנו עלולים לקבל פחות מוטיבציה ולא יותר.

כשאנחנו לוקחים בעלות על המוטיבציה של המתבגר, לא פעם אנחנו מרוקנים לו את המצבר הפנימי.

לא רק עצלנות – מוח מתבגר נמצא בעולם של סיפוק מיידי.

בעבודה שלי עם מתבגרים והורים אני פוגש לא מעט הורים מותשים שמרגישים שהילד "פשוט לא רוצה כלום".

אבל לפני שממהרים להסיק שמדובר בעצלנות או באדישות, כדאי לזכור שהמוח המתבגר עדיין מתפתח. היכולת לתכנן קדימה, לווסת דחפים ולדחות סיפוקים ממשיכה להבשיל, בעוד שמערכות הרגש והתגמול רגישות במיוחד.

לתוך המערכת הזאת נכנס עולם דיגיטלי שמציע תגמולים מהירים, זמינים וכמעט אינסופיים.

טיקטוק, גיימינג, הודעות והתראות לא "גנבו" למתבגרים את המוטיבציה, אבל הם בהחלט שינו את מגרש המשחקים.

מול תגמול מיידי שכזה, שיעורי בית או פינוי מדיח מתקשים לספק תחרות הוגנת עם ראש פתוח ורגליים על הקרקע.

כאן נדרשת מאיתנו פרגמטיות הורית.

העולם של המתבגרים אינו העולם שבו אנחנו גדלנו, והניסיון לנהל אותו באמצעות אותם כללים בדיוק לא תמיד עובד.

ראש פתוח אינו אומר להסכים עם הכול.

גמישות אינה כניעה, והבנה אינה ויתור על סמכות הורית.

אנחנו יכולים להכיר בכך שהמסך הוא גם מרחב חברתי משמעותי עבור המתבגר, ובאותה נשימה להציב גבול לשעת השינה.

אפשר להבין מדוע משחק מסוים חשוב לו, בלי להסכים שישחק עד שלוש לפנות בוקר.

אפשר לנהל משא ומתן על הדרך – מבלי לנהל משא ומתן על כל עיקרון.

בעיניי, זו אחת המשימות ההוריות המורכבות של התקופה: לדעת איפה להתגמש ואיפה להישאר יציבים.

מתבגרים צריכים מרחב, אבל הם זקוקים גם למבוגרים שלא נבהלים מהתנגדות ולא מוותרים על המצפן שלהם – מצפן במקום שלט רחוק.

מוטיבציה פנימית זקוקה לאוטונומיה, לתחושת מסוגלות ולחיבור ושייכות.

אי אפשר "להזריק" אותה מבחוץ.

אפשר, לעומת זאת, ליצור סביבה שבה היא יכולה לצמוח.

במקום "למה עוד לא התחלת ללמוד?", אפשר לשאול: "איך אתה מתכנן להתמודד עם המבחן?".

במקום עוד תזכורת, אפשר להעביר אחריות – ולאפשר גם לפגוש, במידה בטוחה, את התוצאות של הבחירות.

זה לא אומר שההורה יוצא מהתמונה.

להפך. אנחנו עוברים משיטור להובלה.

פחות שלט רחוק, יותר מצפן.

ליצור איים נקיים טכנולוגית. טלפון סלולארי. הדמיית בינה מלאכותית: ראשון אונליין

אפשר גם ליצור בבית איים נקיים מטכנולוגיה – ארוחות משפחתיות או זמנים אחרים שבהם כולנו מניחים את הטלפון בצד.

הדגש הוא על "כולנו".

קשה ללמד ויסות דיגיטלי כשהמבוגר עצמו בודק הודעות באמצע השיחה.

ויש סיבה לאופטימיות.

המתבגרים שלנו אינם דור אבוד, והמסכים אינם אויב שצריך להביס.

כשאנחנו מוכנים להכיר בעולם כפי שהוא, ולא רק כפי שהיינו רוצים שיהיה, ובמקביל נשארים מבוגרים יציבים, סקרנים ובעלי עקרונות – אנחנו לא מאבדים סמכות.

אנחנו הופכים אותה לרלוונטית.

ואולי זו בדיוק המוטיבציה שאנחנו רוצים להצמיח: לא ילד שעושה כי אמרנו לו, אלא אדם צעיר שמתחיל בהדרגה לדעת למה, במה ואיך הוא בוחר.

לאפשר בחירה חופשית. איתי מלר. צילום: פרטי

איתי מלר הוא פסיכותרפיסט קליני, מומחה בנושא תקשורת ומניעת סיכון בגיל ההתבגרות ומומחה למניעת התמכרויות. בעל למעלה מ־20 שנות ניסיון בהדרכת הורים ובמניעת סיכון בקרב בני נוער. מטפל במתבגרים ובמבוגרים, מדריך הורים ומרצה לצוותים מקצועיים ולקהל הרחב. לתיאום פגישות ייעוץ, הדרכת הורים והרצאות: 052-3922333 | itay.maller@gmail.com.

איתי מלר הרצה במסגרת סדרת ההרצאות מקצועיות להורים שאירגנה עיריית ראשון לציון לקראת פתיחת שנת הלימודים תשפ״ז.