כשזוג חברים תל אביבים התקשרו ובישרו שהם רוצים להגיע לראות את השקיעה בחוף ראשון, בדקתי אם השמיעה שלי לא השתבשה. תל אביבים שמתנשאים על ראשל"צים מסתובבים בינינו חופשי בלי מחסום פה, חלקם חיים בסרט שאצלם הכל תרבותי, חדשני וצעיר יותר, ושהם-הם הכי נכונים והייטקיסטים ומקועקעיסטים וזורמים כמו אפרול שפריץ בהפי האוור בשדרות רוטשילד, ובאופן כללי אין עליהם בעולם.
כמובן שאנחנו, כיאה למכניסי אורחים, מיד פתחנו לצמד התל אביבים את שער העיר. לא שאלנו מה קרה לטיילת המדוברת ולפסל ההפוך של בן גוריון ולשקיעות בעיר שהם כל כך מנופפים בגווניה. כי ככה זה בראשון לציון – מי שבא ברוך הבא.
אם זיהיתם בדבריי נימת מרירות קלה כלפי העיר והבועה, לא טעיתם. וכן, יש לי הסבר: הפיוז האנטי תל-אביבי שלי נדלק לפני כמה שנים, כששני בניי עזבו את הקן, נדדו אל העיר שפעם קראו לה לבנה, ואף שכרו בה דירות בגודל פאוץ' במחיר של תיק הרמס. יש אימהות ששמחות לבעוט את הילדים מהספה בסלון הרחק אל שלב העצמאות של חייהם, אבל אני נתקפתי בעצבות. הבנתי שחלום הגוזלים שממשיכים לגור במרחק קפיצה קטנה מסיר הפלפלים הממולאים של אמא כבר לא יתממש.
כיוון שאני אחת שלוקחת דברים באופן אישי, במיוחד את אלה שמשתבשים לי, פתחתי חזית מילולית מול העיר שכבשה מתחת לאפי את הבנים הפרטיים שלי. זה כמובן לא הועיל, ואני כמובן לא הפסקתי. הגיוני בסך הכל. אם את עושה משהו חסר תועלת שגורם לך להרגיש שלפחות ניסית, למה שלא תעשי ממנו עוד קצת?
וככה נולד בביתנו המשפט "מה יש בתל אביב שאין בראשון?". הוא הפך לבדיחה הקבועה ולנדנוד הקבוע שלי. בארוחות שישי, במוצאי שבת, בשיחות טלפון ותחת כל עץ רענן. בכל פעם הצמדתי למנטרה עוד הוכחה – אמיתית או מופרכת (מה זה משנה, העיקר שדיברתי בקול מספיק רם כדי להישמע צודקת) במטרה להוכיח לנוטשים שעיר הביל"ויים היא המלכה האם ועיר הבילויים מוזמנת לעמוד בפינה וללמוד מטובות ממנה.
השבוע, עם החברים התל אביבים, זה דווקא הצליח. בלי מאמץ הוכחנו להם מי פה נמבר וואן. לקחנו אותם לדק העליון החדש בחוף ראשון, זה שבנייתו הסתיימה לאחרונה, הקפדנו להגיע בשעת טרום שקיעה (19:30. לא לאחר), מזגנו יין רוזה קריר ופירותי, השקנו כוסות 'לחיים' ואילצנו אותם להודות שכזה לוקיישן אין להם בבית. לא יודעת אם זה היה הנימוס, היין או הלחץ החברתי, אבל הם לגמרי הודו פה אחד: ראשון איז ביוטיפול. אפילו ההומלס שלא פגש מקלחת כבר שנתיים ונשכב על הספסל ממול לא הצליח לקלקל לנו את מסיבת הניצחון.
למרות שבשנה האחרונה הנמכתי ווליום במאבק להחזרת החטופים הפרטיים שלי, מדי פעם אני חוזרת לעצמי וחופרת עם טיעונים חדשים לרשימת "מה יש בתל אביב שאין בראשון?".
למשל, רוטשילד. הרחוב הזה מוכיח שגם כשאת בת כמעט 145, את יכולה להפוך לצעירה לוהטת. קפיצה קטנה לרוטשילד ואתם בלב המסעדות, הברים, הבירות, המדרכות שמלאות בבליינים צעירים ויפים, התאורה, הווייב. וכל זה – בלי שאף קורקינט דורס אתכם באמצע הרחוב.
ואם אנחנו כבר בבילוי וקולינריה, תגגלו רותי ברודו – ומה תקבלו? את המקומות הכי שווים שהיא אוטוטו פותחת אצלנו-אצלנו, במתחם האלף במערב העיר: הקופי בר שנסגר בתל אביב ב-2023 ייוולד מחדש במרץ 2027 בקמפוס הפניקס, ולצידו גם סניף דליקטסן ובית קפה בייקרי. לקינוח ייפתחו שם גם סניפים של נונו ומימי, ג'ירף ובר יין. והכל, מה אתם יודעים, בלי לקחת משכנתא כדי לשלם על חנייה.
אז תגידו בעצמכם, אני לא צודקת? יש משהו בתל אביב שאין בראשון?
סיגל בר-קובץ. צילום: יורם ירון
סיגל בר-קובץ היא עורכת, סופרת וכתבה 5 ספרים. ביניהם: "מחר אולי תשתני" ו"אישה אובדת"
אלופה. אין על כתיבה איכותית עירונית ומזוקקת. מת על ראשוניסטים פטריוטים. בפעם הבאה – נשמח לקרוא על סיבוב טעימות ברוטשילד. לא בתל אביב. אצלכם.
עוד כמה כתבות בסגנון, ואנחנו מתחילים לארוז לרילוקיישן. על החוף. בסוויטה גריאטרית עם עוד הרבה וותיקים תל אביבים חובבי שקיעות צבעוניות.
מריח כמו כתבת יחצ. ברחוב רוטשעלד בראשון אף קורקינט לא ידרוס אותך, כי אין מקום על המדרכה ללכת. כל הכיסאות של הפאבים על המדרכה, יושבים שם אנשים אחד על השני ומעשנים להנאתם. אם זה סוג הבילוי שאתם מחפשים אז בואו להסריח מסיגריות בראשון.
מה יש בתל אביב שאין בראשון? סינמטק, מוזיאונים, בית אריאלה, המון מוסדות תרבות, ספריות רחוב. בראשון יש ערסיאדה.
כתבת מקסים
אהבתי
ונזכרתי כשגרתי ברוטשילד בתקופת הרווקות
אנחנו עכשיו בפריפריה אחרת – קרית אונו (קרוב לבית בו גדלתי אגב)