נכנסתי למושב שליד הנהג, סידרתי את תיק הקש האופנתי שלי על הברכיים והנחתי עליו את הידיים.

בן לקח בעדינות את יד שמאל שלי והניח אותה על שלו, שהייתה מונחת על ידית ההילוכים. היה לנו המון מה להגיד, אבל בעצם לא באמת היינו צריכים לדבר. השקט של שנינו, יחד עם המתח המיני ששרר באוטו, דרשו ריכוז ונראה ששנינו איבדנו אותו. ומישהו בכל זאת היה צריך לנהוג…

אחרי כמעט חצי שעה של נסיעה, הגענו לנקודת תצפית יפה על ההר. נוף של טבע שקט ופתוח נגלה לעינינו, ואורות ירושלים נראו מרחוק כמו כוכבים זעירים באפלה. פתחתי את דלת האוטו, והרגשתי את הקור הכל כך זר לתל אביבית שכמותי. באינסטינקט, סגרתי את הדלת ושפשפתי חזק את ידיי זו בזו. פתאום, יד חמה ליטפה את הלחי שלי. הסתכלתי על בן, שעיניו נצצו כמו שני כוכבים.

"את עושה לי את זה בכל כך הרבה מובנים, דפני", הוא לחש.

"זהו? עברנו לכינויי חיבה?" זרקתי בחצי חיוך, מנסה להתגבר על המבוכה הקלה שחשתי.

"שששש…" בן לחש, וקירב את הסנטר שלי אליו, עד ששפתינו נפגשו ברכות מעודנת. בזמן הנשיקה, הרגשתי את ידו מחליקה על מותניי, ואז ממשיכה כלפי מטה. החיכוך הזה היה מענג, כמו זרמים בכל חלק בגוף. היד שלו המשיכה להחליק מטה, לתוך התחתונים שלי, ואז גם היד שלי נשלחה אליו באותו המסלול (טוב, עם קיצור דרך… הישר אל מתחת לחגורה). הכול הרגיש טבעי כל כך, נכון כל כך, ובלהט הרגע – היד של בן הגיעה לרוכסן השמלה שלי מאחור, ובתנועה מהירה וסיבובית פתחה את החזייה שלי, שנראה היה כי לגמרי ביקשה את זה.

בן עבר לנשיקות עדינות בצוואר ולי נשאר רק להיאנח קלות ולתת לעצמי להיסחף, להתמסר אליו. הוא התנתק לרגע מהשפתיים שלי, ובתנועה חדה ומהירה שלף את החולצה מעליו, חושף שרירי זרועות מרשימים ושישיית ריבועים שניכר שעבד עליהם לא מעט. אחר כך הוא השכיב את המושב שלי לאחור ומצא עם הלשון שלו באופן מעורר הערצה את נקודת הג'י שלי, מה שגרם לי לראות כוכבים גם בעיניים עצומות.

"מה זה?!" אמרנו שנינו סימולטנית, בדיוק כשהבזק אור של פנס חזק סינוור אותנו ישר בפרצוף.

"הכול בסדר אצלכם?" שאל שוטר שעמד זקוף מעבר לדלת של בן. מתפדחת מהעובדה שהחזייה שלי לא בדיוק עליי וגם השמלה שלי קצת מבולגנת, בן לקח פיקוד, חייך את חיוך מיליון הדולר שלו למר שוטר ואמר שהכול תקין.

השוטר כיוון אליי את הפנס, כמו בסצנה מסרט דרמה, ושאל אם הכול כשורה.

"כן, אדוני השוטר, מצטערת… פשוט קשה לעמוד בפיתוי הזה", חייכתי ואז הוספתי ברצינות: "הכול אפילו יותר מבסדר".

השוטר הנהן, חזר לניידת ונסע לדרכו, משאיר את בן ואותי מתפקעים מצחוק. ואז, כאילו מישהו כתב את הרגע הזה במיוחד בשבילנו, כוכב נופל חתך את השמיים.

"אם זה לא תסריט של הולמרק, אז מה כן?" שאלתי.

"אז איפה היינו?" שאל בן בחיוך שובב, ורכן שוב לנשק אותי.

"בדיוק כאן", עניתי בחיוך. "ולא אכפת לי שאני צריכה לקום מחר בחמש".

הוא חייך, קירב את מצחו לשלי, והרגשתי את הנשימה שלו. לא היה צורך במילים, רק החום בינינו, השקט, והתחושה שהעולם כולו הצטמצם לשנינו.

"אקפיץ אותך הביתה, דפני", הוא קרץ. "כבר יודע איך להגיע אלייך, תרתי משמע".

• כל הדמויות בספר הן בדיוניות לחלוטין ואין להם שום קשר למציאות.

קרן נחמיאס. צילום: פרטי

• קרן נחמיאס היא מחברת הספר "דייט אחרון בהחלט", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת "ספרי קפה". ניתן לרכוש אותו באתר עברית

מייל: keren@askandtravel.com