כל מי שחי בראשון לציון לפחות 40 שנה, שזה בעיני נחשב ראשוני אמיתי, מכיר את האופי המיוחד של אלו שנולדו וגדלו כאן. על קצה מזלג ההיסטוריה אזכיר את האלוף דורון אלמוג, האלוף דני רוטשילד, האלוף עמי סגיס, האלוף שמואל אייל ז"ל, האלוף דוד מימון ז"ל, אורי פורת ז"ל ועוד רבים וטובים שעליהם ניתן לכתוב סדרת ספרים ובהמשך תהיה כתבה נרחבת עליהם ב"ראשון אונליין". איך אומר חברי הטוב, עו"ד מומי רבינוביץ. "עד שהיא התחתנה איתי, אשתי יונית חשבה שראשון זה עוד מקום שולי בדרך לג'וליס".

אבל בצד האנשים ש"עלו לגדולה" בזכות השורשים הראשונים ("רישון זה גזע", זוכרים) חיו כאן מספר דמויות בלתי נשכחות שהיו עשרות שנים חלק בלתי נפרד מההווי ומהנוף של העיר. ממש כמו גן המושבה ומגדל המיים של העיר.

דמות אחת כזו היא דמותו של מוישה דודל ז"ל, ששמו האמיתי היה משה דוד פלמר. אם תשאלו ראשוני אמיתי "מי זה משה דוד פלמר" הוא לא יידע את התשובה, אבל כשתשאלו מי זה מוישה דוידל, מייד יעלה על פניו חיוך והוא יגיד, "כמובן. איך אפשר לשכוח אותו".

אגב, יש גם קבוצת פייסבוק לזכרו. "זוכרים את מוישה דודל". מומלץ להיכנס.

גם ראשי העיר של ראשון לא שכחו אותו ופסל של דמותו הססגונית מוצב בשנת 2012, ממש ליד מגדל המים, אולי הסמל הכי מזוהה של העיר ("מצאנו מים").

אריה למדן והסקיצה לפסל של מוישה דודל. צילום עצמי

למדן: גודל טבעי 1.32

את הפסל יצר הצייר והפסל המפורסם, תושב ראשון לציון, אריה למדן. והוא מספר על תהליך היצירה:

"עשיתי מק״ט קטן מקרטון ואותו הגשתי לאישור ליצחק ברגר ז"ל, שהיה מנהל המוזיאון העירוני דאז. לאחר האישור, ציירתי בסטודיו שלי את דמותו של מוישה דודל בגודל טבעי וגם הוספתי את הסל שהיה תמיד אוחז בידיות לאחר מכן נסעתי פה בראשון למפעל ברזל ושם חתכו את שתי הפלטות לפי התרשימים שלי. כל זאת בעזרת לייזר. ריתכו את הדמות עם הסל בידיו ושלחו את זה לצביעה מיוחדת. אני ביקשתי צבע כחול ים תיכוני וכך היה. בגמר התהליך קבעו את הפסל בנוכחותי בתוך קוביית בטון גדולה על מנת שלא יבואו שודדי מתכות ויעקרו אותו. את דמותו יצרתי לפי המימדים האמיתיים שלו. 1.32."

כתבת טלוויזיה נפלאה

לפני מספר שנים עלתה בטלוויזיה הקהילתית של ראשון כתבה מופלאה על דמותו של מוישה דודל. הצילום והעריכה הם של: ורדה קכל, פארי צדיקי, פרחיה יערי ובני לוי.

הכתבה הטלוויזיונית המרתקת נפתחת במוזיקה מתוך שירו המפורסם של תושב אחר מראשון, זוהר ארגוב ז"ל בשיר "בדד" ותחת הכותרת: "מוכר העיתונים הקמע של ראשון הוותיקה".

ואז קריינות כאילו בשמו של דודל: "כולם הולכים פה. כולם עוברים פה, אבל אף אחד לא רואה אותי. אף אחד לא מסתכל עליי. תראו אותי, אני מוישה דודל. שכחתם כבר?".

הפסל, אריה למדן מספר על המפגש עם מוישה דודל. "הוא היה גמד, כי בילדותו שתי הרגליים שלו נשברו לו, ופשוט מאוד הוא המשיך לגדול אבל לא צמח כמו שצריך. אני פגשתי אותו לראשונה כשהגעתי לראשון לציון, ישבתי ליד בית הכנסת הגדול. ועשיתי סקיצות של אנשים, העוברים ושבים. אני מצייר. ופתאום מופיעה הדמות הזאת. לא הכרתי אותו, לא ידעתי מי זה ומה זה, אבל ראיתי שיש לו את ה'ידיעות אחרונות' שם. וזה היה עוד בתקופה שקראתי עיתונים, היום אני כבר לא קורא עיתונים".

ולמדן ממשיך לספר: שאלתי: 'אפשר לקבל עיתון?' – 'כן, קח!' – הוא ענה לי בקול כזה צרוד. הוא נותן לי את העיתון. אני לוקח 5 שקלים ונותן לו אותם, ועומד ומחכה שיביא לי עודף. אני אומר לו: 'מה עם עודף?' – 'איזה עודף?! איזה עודף?!' – ככה הוא אומר בכעס. אמרתי לו: 'זה כתוב שזה 2.85, כתוב בעיתון!' – 'אל תאמין לכל מה שכתוב בעיתון!' –ענה לי והלך לו הלאה.

(זהו הסיפור המפורסם ביותר על מוישה דודל ז"ל וכבר שמעתי אותו לפחות באלף גירסאות שונות. המוטיב החוזר: "אל תאמין לכל מה שכתבו בעיתון" – י.צ.)

"יום בהיר אחד, איציק ברנר ז"ל, שהיה המנהל של מוזיאון ראשון, אמר לי: 'אריה, מה דעתך שתעשה פסל של מוישה דודל?'", נזכר למדן. "אמרתי: 'זה יהיה כבוד וזכות לעשות דבר כזה'".

מוישה דודל. ציור אמנותי של אריה למדן. צילום: עצמי

סימן ההיכר: כובע הברט

למדן ממשיך לספר: "הוא תמיד היה הולך עם העגלה, הייתה לו עגלה שבה הוא היה מסיע את העיתונים שלו ומוכר עיתונים. הכובע ברט שלו זה היה הסימן ההיכר שלו הכי ברור, כן. הוא הסתובב פה ברחבה הזאת, זה היה המקום שלו, ולכן גם החליטו אנשי העירייה לשים אותו פה ליד מגדל המים. ובאמת הפסל הוא מטר שלושים ושניים, בגובה שהוא היה, האמיתי"

.תושבת ראשון לציון, המצולמת בכתבה שעשו בטלוויזיה הקהילתית נזכרת גם היא. "יום אחד יצא לו לדדות אחריי. אני הולכת מהר, תמיד הלכתי מהר, והוא מאחוריי. והוא אמר לי מרחוק: 'לאה, אני שומר עלייך'".

תושב נוסף מספר סיפור על מוישה דודל: "לילה אחד, ליל סגריר, חזרנו אשתי ואני מסרט, ואנחנו הולכים ברחוב רוטשילד. פתאום רואים את מוישה דודל שוכב מחוסר הכרה לחלוטין בתוך שלולית, ממש בלילה קר מאוד. ראיתי שם איזה שני בחורים, ביקשתי מהם שיקחו אותו. לקחו אותו אליו הביתה, לתוך החדר שלו. החדר היה ריק לחלוטין ולא היה בו שום דבר, רק מיטה של הסוכנות, וגם לא היה מזרן. שמנו אותו שם. גם לא הייתה שמיכה אפילו בשביל לכסות אותו. הייתי בטוח שהבן אדם הזה לא מחזיק מעמד עד הבוקר. למחרת, אני פתאום רואה אותו הולך וככה מדדה עם המקל לצידו, כמו שהוא רגיל לדדות, ואני שואל אותו: 'מוישה, מה קורה? מה היה איתך אתמול בלילה?' – הבן אדם לא זכר כלום! אומר: 'מה היה?'"

הוא סבל לא מעט

למדן עצמו נזכר גם הוא.  "הוא לא היה גיבור מלחמה, והוא לא היה מין תלמיד חכם גדול, הוא לא היה עילוי – הוא היה מוישה דודל. הילדים הקטנים בבית ספר סיפרו לי שהיו זורקים עליו כל מיני אבנים ורצים אחריו ופשוט מרביצים לו והכול בתור ילד. הוא סבל לא מעט האיש הזה. הוא היה אולי ההומלס הראשון, אם לא 'ה'הומלס בהא הידיעה של ראשון לציון".

אריה למדן מסביר עוד על הפסל המיוחד: "'מצאנו מים' – זה הלוגו של העיר. אז מים ושמיים ורקיע והכול מסתדר לנו, ואחד הדברים החשובים – יש פה את השמימיות ולא את הגשמיות. ולכן היה לי גם חשוב להעיר על כך שמוישה דודל, שהוא היה אדם מאוד גשמי ולא כל כך רוחני, והיה מוכר את העיתונים והייתי פוגש אותו בצורה שפגשתי אותו. הוא נשאר כסמל, יותר רוחני לנו לתושבים מאשר אדם גשמי במובן המלא".

המצבה מיותמת

יוצרי הכתבה מצולמים גם כשהם מבקרים את קברו של דודל בבית העלמין ישן של העיר ומראים את הכיתוב על המצבה. "פ"נ דודנו היקר משה דוד פלמר בן פרידה וגדליה, נפ' כ"ב טבת תשנ"ט".

פרחיה יערי מיוצרות הסרט, אומרת למצלמה: "אנחנו נמצאים ליד המצבה של משה דוד פלמר. אני מסתכלת – לכולם יש כיתוב, יש דברי פרידה מהנפטר. פה האבן חלקה, לא כתוב כלום. מוישה דודל – כל כך הרבה אנשים מראשון מכירים אותו, ואף אחד לא הנציח פה את הפרידה ממנו. חשוב לי שיזכרו את מוישה דודל כמתפלל קבוע בבית הכנסת. את כל התפילות ואת כל הזמירות ידע בעל פה. היה הולך לאורך רחוב רוטשילד ושר את מזמורי שבת, וכל האנשים נהנו. מוישה דודל ליווה באופן קבוע את קבוצת הכדורגל הפועל ראשון לציון, וזכה לכינוי 'הקמע שלהם'. כל אנשי הפרלמנט בראשון לציון הכירו אותו והוא הכיר את כולם. מוישה דודל התנדב גם לעזרה בחברא קדישא."

אולי זו התזכורת לפרנסי העיר הנוכחית, שבנוסף להנצחה המרשימה בפסל ליד מגדל המים, ידאגו גם למילות פרידה על מצבתו המיותמת של מוישה דודל, מי שהיה עשרות שנים חלק מחיינו.