בהתחלה לא האמנתי שאני באמת רואה את מה שאני רואה. נסענו ברחוב נגבה והבחנו ברכב חונה מימין. לצד הדלת, לאור יום, ממש באמצע הכביש, עמד איש ו-אני פשוט אגיד את זה: שלף ממכנסיו מה ששלף והשתין.
התקלות באנשים דוחים באמצע הדרך איננה אירוע נדיר בארץ זבת הדבש שלנו, אבל מראה משובב נפש שכזה על הבוקר הרגיש כמו פסגת שפל חדשה.
לכן צילמתי אותו. למען בריאותכם הנפשית בימים קשים אלה, אחסוך מכם את תמונת הדוגמן האקזוטי. העם היהודי, יו נואו, סבל מספיק.
כשהייתי קטנה הסלוגן 'הפסולת לסל וחסל' היה החרוז הכי לוהט בעיר, ואני הנחתי שאחד מתפקידיי בעולם הוא להעיר לאנשים שהולכים סתם ככה ברחוב ופתאום 'נשמט' להם משהו.
זה התהפך עליי יום אחד, כשצעקתי "נפל לך" לבחור ש'שמט' קופסת סיגריות על המדרכה. הוא התקרב אליי, נעץ בי מבט מפחיד, אמר "עופי מפה יא מכוערת לפני שאני יעשה לך ברית מילה". והלך. ולא הרים.
ומאז? אני הפסקתי להעיר, השומטים התרחבו והתעצמו, ולי רק נותר לקוות שהסלוגן החדש, "זבל מי שמלכלך", יעשה במקומי את העבודה.
נזכרתי בזה השבוע, כשיצאתי לצעידת הבוקר, שהתחילה (באדיבות אוגוסט הבלתי נסבל) השכם השכם בבוקר, עוד לפני שעובדי הניקיון מתעוררים. ושם, לאורך השדרה בקריית גנים, חיכתה לי הטינופת ש'מישהו', לא אתם כמובן, השאיר להם בכייף.
שקית צ'טוס ובקבוק שתייה למען הדורות הבאים.. צילום: סיגל בר-קובץ
זה התחיל בספסל, ש'מישהו' השאיר עליו למען הדורות הבאים שקית צ'יטוס ובקבוק שתייה.
במרחק יריקה מהספסל עיטרו את הדשא, ממש מתחת לפח האשפה, מגשי אלומיניום, נייר כסף ושאר ירקות.
סביב פח אחר שגשגו שקיות ניילון בשלל צבעים, פחיות וחד"פים. והנה, שוב שלפתי מצלמה, והרי לכם בוק לאטרקציה התיירותית.
שקיות ניילון בשלל צבעים צילום: סיגל בר-קובץ
האמת, זה קל ונוח להשליך קליפת בננה ליד הפח ולא בתוכו, ואז לטנף על זה שמטונף פה ולצעוק, 'כוסומו, למה לא מנקים?'.
זה מאוד נוח להשאיר את התוצרת של הכלב על השביל במקום להביא שקית מהבית, ועל הדרך לקטר ברשתות החברתיות שמתקני הקקיות ריקים.
זה עוד יותר נוח להשליך שקית זבל עצומה בפח אשפה מלא, לראות באדישות את הכל גולש החוצה לשמחת החתולים ואז להאשים את השכנים האחרים.
וזה הכי נוח להתלונן שהשירותים בבית הספר לא נקיים, במקום ללמד את המתוק שמשאיר מזכרות על האסלה שמתפקידו להוריד את המים.
יש לנו חבר, מדריך טיולים, שתמיד חוזר מחו"ל עם סיפורי אלף לילה.
יום אחד, כך סיפר, כשהקבוצה הגיעה בתום הטיול לשדה התעופה בדובאי, נדרשה אחת המטיילות לשלם קנס ענק משום שצולמה ברחוב משליכה בדל סיגריה ליד פח האשפה במקום בתוכו.
הגברת ניסתה להסביר שהתפספס לה ונפל לה ואכלו לה ושתו לה, אבל הובהר לה חד משמעית: היא יכולה לתרץ עד מחר, למטוס היא לא תעלה עד שתשלם.
דובאי לא לבד. בסינגפור, באוסטרליה, בהונג קונג ובמדינות נוספות, המלכלכים חוטפים קנסות עצומים. בדל כבוי, מזכרת של הכלב, יריקה ברחוב – הסכום מגיע עם כל כך הרבה אפסים, שמעביר את החשק לטנף שנית.
כיוון שאין אפס – שיטת המקל עובדת והתוצאות ניכרות שם בשטח, וכיוון שממש בקרוב ינשבו פה לא רק רוחות המלחמה אלא גם רוחות של בחירות, חשבתי שכדאי למפלגות להפתיע את עצמן ואת איכות חיינו ולשלב את רעיון 'מנקים או נקנסים ביג טיים' במצע שלהן.
ומי יודע, אולי אם אכיפה עצבנית תגרום לכולנו לקחת יותר אחריות ולהתנהג יותר בהתאם, הניקיון החיצוני יעשה נפלאות – וינקה גם מבפנים.
סיגל בר-קובץ. צילום: יורם ירון
סיגל בר-קובץ, עורכת תוכן, מרצה וסופרת. כתבה חמישה ספרים, ביניהם "מחר אולי תשתני" ו"אישה אובדת"
המנמנמים עם הדופק מזדהים מאד עם חלק מהכתבה המצוינת. איזה חלק? שאלה אחרת.