לאחרונה הוזמנו אל דירתם המעלפת של דליה ושלומי, באחד מאותם מגדלים גבוהים עם ניחוח מבושם בלובי.

דליה, שהכינה את מיטב מטעמיה, וסמכה על כוחו של אוכל טוב ליצור חיבור טוב, כינסה בסלון כמה זוגות, שאת רובם לא הכרנו.

כששאלתי מי, מה ומאיפה, גיליתי שאנחנו יושבים בין קצינים, מנכ"לים, יועצים ואנשים שכבר עשו דבר או שניים או מאה בחייהם, כולל פרויקטים התנדבותיים מרגשים.

הם הגיעו מערים שונות, חלקם זוגות בסיבוב שני, וחלקם, שאפו עליהם, שורדים עשרות שנים עם אהבת נעוריהם.

בקיצור, כמו שאומרים, תמהיל של ישראל היפה. ליתר דיוק: ישראל היפה מאוד.

לקח לי כמה דקות וכמה שאלות כדי לגלות בין הנוכחים מכנה משותף מעניין: לכל הזוגות בלי יוצא מן הכלל יש ילדים שבחרו לחיות הרחק מארץ זבת חלב ומרור ודבש, ותקעו יתד באנגליה, גרמניה, ארה"ב, מכסיקו ועוד.

שני בניו של בן זוגי מתגוררים כבר עשור באוסטרליה, מבחינתנו רילוקיישנר'ס צעירים הם חדשות ישנות.

צרה פורחת וצומחת

אבל בשנים האחרונות נדמה לי שצרת רבים היא לא חצי נחמה, אלא צרה שפורחת וצומחת:

עוד ועוד ממכריי נופפו לשלום לילדיהם ולנכדיהם, שחלפו את הדיוטי לבלי שוב.

מאז הם פוגשים אותם בשיחות וואצאפ. או בחגים. או בשמחות. או בעיקר פחות ופחות ופחות.

אני כמובן הכי בעד שאיש הישר או העקום בעיניו יעשה, שכל אחד יחיה איפה שבא לו או טוב לו או נדמה לו שטוב לו.

אין לי שום דבר חכם להגיד בעד הנגד או נגד הבעד.

גם הזוגות שפגשתי אצל דליה ושלומי לא אמרו אף מילה שיפוטית על הילדים שבחרו לחפש הזדמנות תעסוקתית במזג אוויר קריר יותר, או לגמור את החודש בלי מינוס כרוני, או לגדל ילדים בלי אזעקות, או להתרחק מפוליטיקת הגועל-נפש.

כולם דווקא נשמעו מפויסים, סיפרו מתי טסו לביקור ומתי יטוסו שוב, והיכן יבלו בחג כשהצאצאים שלהם רחוקים מהעין ומהלב, ומה אמר להם הנכד החמוד בעברית מעורבבת באנגלית.

שני בתים וגעגוע

לאחרונה, ביריד שבו הצגתי את הספרים שלי, ניגש אליי גבר מבוגר.

הוא אמר: "את חייבת לראות מה כתבה הבת שלי", והגיש לי את ספר הילדים "בית פה בית שם", שכתבה ואיירה שני עמרם-שקד, שמתגוררת עם משפחתה בפרברי פילדלפיה.

הספר מתמקד ב-cross cultural kids – ילדים שעברו מישראל למדינה אחרת, מתחזקים קשר שבנוי על זיכרונות ומתמודדים עם שאלות של זהות וגעגוע.

האמת, לא ממש התחשק לי לקנות את הספר של שני.

אם היא רוצה שארכוש את פרי עמלה ביריד יוצרים, שתתכבד לעמוד בדוכן בארץ הקודש ולספר לי על יצירתה העברית, ולא תשלח במקומה את אבא.

אבל הלהיטות של האב הגאה למכור את הספר של בתו נגעה לליבי.

הוא הסביר לי על העצות הפרקטיות השזורות בו, על אלי, גיבורת הספר הדו-לשונית, ועל יכולתם של ילדים להיות "גם וגם" בו זמנית.

אז פרגנתי לו וקניתי. וגיליתי שעל דבר אחד קטן דילג הטקסט של הסופרת: על התמודדותם של הסבתות והסבים.

כרטיס לקלפי

כמובן שלא נפזר את הטור השבועי בלי קינוח, לכן נחזור לסלון של דליה ושלומי.

עוגיות הבריאות שלה היו מעולות ופירות הקיץ היו משובחים כמו שיש רק בישראל.

אלא שאז, כמו בכל מפגש שמידרדר לפוליטיקה, שאל מי ששאל: "אז למי אתם מצביעים?".

עזבו את התשובה, היא לא מעניינת, היא שוות ערך לסקרים השבועיים המנדנדים.

מה שהפתיע אותי זו הבשורה שבה שיתפו האורחים: ילדיהם, שבחרו לחיות הרחק מפה, כבר קנו כרטיס טיסה כדי לשלשל פתק בקלפי ב-27 באוקטובר.

ולרגע חלפה בראשי מחשבה – אולי ציונית, אולי אשלייתית ואולי סתם מוגזמת – שגם כשישראלים מחליפים מדינה, אזור זמן ומזג אוויר, הבית שלהם כנראה נשאר הבית שלהם תמיד.

סיגל בר-קובץ, עורכת תוכן, מרצה וסופרת. כתבה חמישה ספרים, ביניהם "מחר אולי תשתני" ו"אישה אובדת".

סיגל בר-קובץ. צילום: יורם ירון