היו ימים שהתעשייה של ראשון ידעה לייצר גם זיכרונות.

מי שמזדמן היום לאזור התעשייה הישן של ראשון לציון, אני בטוח כי הוא מסתכל סביבו, מרים גבה ואומר: "אחחח… לאן נעלמו הימים?"

כי פעם, אזור התעשייה של 'רישון' לא היה עוד מתחם של חנויות, מסעדות ומשרדים.

הוא היה הלב הפועם של העיר.

שם עמד אוקבה של אובסיי קלוצמן, בית החרושת לסכיני גילוח, שהוקם בראשון ב־1934.

שם ייצרו סכיני גילוח שיצאו אפילו לייצוא לחו"ל.

נפח זכוכית במפעל גביש. צילום: האוסף של זאב קרניצמן ואתר עיריית ראשון לציון

והילדים של ראשון?

הם כבר ידעו שהמעטפות של הסכינים הן אוצר שאפשר לאסוף ולהחליף ביניהם.

ולידו, גביש, בית החרושת לזכוכית.

איזה מראה זה היה: עובדים מנפחים זכוכית, בקבוקים ואגרטלים יוצאים מהתנורים, ופועלים ופועלות עסוקים במלאכה.

אפילו יומני הקולנוע של פעם תיעדו את המפעל ואת העבודה בו.

והיו עוד: פיאו – ארדי, מצות ראשון (שקיימים לשמחתנו עד היום) , תעשיית הגומי, תבלין, תרזה, בן־גל, כבלי ציון, ועוד בתי מלאכה ומפעלים קטנים שהיו חלק מהנוף העירוני.

גמיש. בית החרושת לגומי. צילום: האוסף של זאב קרניצמן ואתר עיריית ראשון לציון

רשימה ארוכה של שמות שהיום נשמעת כמעט כמו רשימת משפחות ותיקות של רישון.

ואיזה ריחות היו שם! חרדל, חזרת, מצות, גומי. זכוכית, שמן, אבק של מפעל.

ואם כבר מדברים על חרדל וחזרת, הרי פיאו ידעו לעשות אותם כמו שצריך.

לא כמו היום, כשהכול מגיע בבקבוק פלסטיק מבריק עם תווית באנגלית.

גם מצות ראשון היו שם ונשארו עד היום, עם הריח המיוחד של פסח שמתפשט בסביבה ומודיע לכולם שהחג מתקרב.

עוד בית חרושת שמתגעגעים אליו. שרף. צילום: האוסף של זאב קרניצמן ואתר עיריית ראשון לציון

והיו האנשים.

פועלים עם בגדי עבודה, בעלי מלאכה, נהגים, סבלים, מנהלי עבודה, פקידים, בעלי מפעלים.

אנשים שקמו בבוקר, הלכו לעבודה וחזרו בערב הביתה עם עייפות טובה של מי שעשה משהו בידיים.

רישון של פעם הייתה עיר שייצרה.

היא ייצרה זכוכית, סכיני גילוח, רהיטים, מזון, רדיו, כבלים, מצות ועוד הרבה דברים.

אבל מעל הכול, היא ייצרה גאווה מקומית.

כי כשאמרת אז "אני מרישון", לא היית צריך להסביר הרבה.

אוקבה. גאוות סכיני הגילוח של רישון. צילום: האוסף של זאב קרניצמן ואתר עיריית ראשון לציון

זו הייתה מושבה של חקלאים,

כורמים, פועלים, בעלי מלאכה ותעשיינים.

עיר שצמחה מהחולות, מהפרדסים ומהכרמים והפכה לאט-לאט למקום שבו גם מייצרים וגם חולמים.

והיום?

המפעלים כמעט נעלמו, הפרדסים נעלמו, והנוף השתנה ללא הכר.

אבל מי שהיה ילד בראשון של אז, מספיק שיעבור פעם אחת ליד המקום, יעצום לרגע את העיניים, ופתאום הוא שומע את המכונות.

מריח את החרדל.

טועם את החזרת.

ורואה את רישון של פעם. ראשון לציון.

לא רק מקום שבו גרנו, מקום שעשה אותנו מי שאנחנו.

• זאב קרניצמן הוא מייסד ומנהל קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון – ממושבה לעיר", בה חברים אלפים רבים של אנשי ראשון בעבר ובהווה

זאב קרניצמן. צילום: פרטי