מדינה שלמה מנסה להבין: למה בעצם ליאל ומלי יהלומי נמלטו לארגנטינה?
ובכן, אני לא יודעת את התשובה.
וכך גם האנשים שבלעו בצמא והקיאו בהנאה כל פרט לגבי האם והבת שהתאדו כמו הבטחות של פוליטיקאים.
רק מה, העובדה שאין להם מושג לא הפריעה לאותם מומחים מטעם עצמם, לפזר – בפייסבוק, בקבוצות ווטסאפ, בשיחות סגורות ופתוחות ותחת כל עץ רענן – הסברים מלומדים.
בזמן שצו איסור פרסום הוטל על האייטם הכי לוהט במדינה, הפטפטנים ידעו לספר (ויש להם מקורות, כמובן), שמדובר במעילה כספית, בפרק ב' של פרשת אתי אלון, בבעל מכה, בחטיפה איראנית, בשוד, בקריסת בנק ירושלים ובשאר ירקות.
כל הסבר הוכרז בנימת דרמה משכנעת, רק כדי להשמיע אחר כך הסבר אחר, סותר – אבל העיקר שהוצג בביטחון מוחלט.
היהלומיות המשיכו בטיול השנתי שלהן בארגנטינה, ואפילו השוטר וולטר, הסלב החדש, לא הצליח לדובב את השתיים כדי לפתור לנו את התעלומה.
אז מה עשינו במצוקתנו? תיבלנו את החגיגה בפרשנויות חדשות, און דה האוס.
מהומה מרעישה נוספת התעוררה לאחרונה כשפורסם דבר מעצרו של סגן ראש עיריית ראשל"צ.
תוך דקות הועלו ברשתות השמות וההאשמות, בעיקר ממי שידעו כלום ושום דבר.
עוד לפני שאמרתי פיצה על פיתה, כבר חטפתי סחרחורת מהתגובות בקבוצות הווטסאפ הראשוניות:
כל 'פרשן' טרח להתעלות על קודמו בניתוח קרימינולוגי, כאילו שהוא בעצמו ליווה כל שלב בחקירה והשלים את הביוגרפיה על תולדות הפרשה.
כי ככה זה עם הידענים: הם לא ייתנו לעובדה שאין להם מושג להפריע להם לספר סיפור.
והם לא לבד. בשלוש השנים האחרונות התרגלנו לפגוש בפאנלים בכל הערוצים שלל מומחים לכל מה שזז.
העובדה שניתוחיהם מתגלים כשגויים, לא מנעה מהם להמשיך בדהרה.
נו, ברור, צניעות זה לא סטייל.
פעם אחר פעם רבבות ביטלו תוכניות ורצו לקנות מים מינרלים, כי מקושרים ל'מקור בכיר' ול'גורמים יודעי דבר' הזהירו שתכף 'זה קורה'.
התפניות בעלילות לא גרמו להם להודות:
האמת, לא יודעים. להיפך. כשלא יודעים כי אי אפשר לדעת, אפשר להשתמש בכוח העל המשכנע: לצעוק יותר חזק.
ולמה אני מטרחנת לכם את כל זה?
כי בעידן שבו כולם מומחים לכל דבר, אולי האתגר האמיתי שלנו הוא להודות לפעמים שאין לנו מושג – ולסתום בהתאם.
סיגל בר-קובץ. צילום: יורם ירון
סיגל בר-קובץ, עורכת תוכן, מרצה וסופרת. כתבה חמישה ספרים, ביניהם "מחר אולי תשתני" ו"אישה אובדת"
תגובות