יש אמנים שאנחנו אוהבים, ויש אמנים שנכנסים לנו לדם.

אריק איינשטיין, זכר צדיק לברכה, היה בשבילי תמיד הרבה מעבר לזמר.

הוא היה קול של בית, של שבת בבוקר, של נסיעה עם חלון פתוח, של ישראל שהייתה פעם קצת יותר תמימה – או לפחות ידעה להישמע כך.

אבא שלי, ישראל ורניק ז"ל, היה איש של אנשים, של תרבות ושל סיפורים.

בבית שלנו מוזיקה, תיאטרון ושיחות אל תוך הלילה לא היו קישוט – הם היו חלק מהחיים.

ובתוך כל אלה, אריק איינשטיין תמיד היה שם.

אני מזכיר אותו בכל הזדמנות, ולא במקרה.

יש אמנים שנשארים בזיכרון בגלל שיר אחד גדול; אריק נשאר מפני שהוא היה פס־קול שלם.

1981: ליזול, לחץ ואריק

שנת 1981.

קולנוע תפארת בראשון לציון.

הקולנוע שבזמנו נחשב לקולנוע עם האקוסטיקה הכי טובה בארץ.

מי לא זוכר את הכרטיסן, אהרון פקליארו ז"ל, שהיה מדביק חותמות על היד כשקנית כרטיס ולא הצלחת לחמוק בזמן.

התזמורות הכי גדולות הופיעו שם.

ובשנת 1981 הופיע שם הזמר הגדול מכולם בתולדות ישראל, לפחות לדעתי.

אולם מלא. קהל נרגש, רגע לפני ההופעה של אריק איינשטיין – אחת ההופעות האחרונות שלו בפני קהל.

פתאום מחפשים אותי.

“מה קרה?” שאלתי.

ענו לי שהשירותים מלוכלכים, ואריק לא מוכן לעלות להופיע עד שלא ינקו אותם.

נשארו בערך 30 דקות עד תחילת המופע.

לא היה זמן להתווכח, לא היה זמן להסביר לקהל, ובטח שלא היה זמן למצוא פתרונות אלגנטיים.

שאלתי: “מה הוא רוצה?”

נאמר לי: “הוא ביקש ליזול”.

מי שזוכר את הימים ההם יודע: ליזול לא היה רק שם של חומר ניקוי.

הוא היה כמעט מילה נרדפת לחיטוי.

אם יש ליזול, אפשר לנקות, אפשר לסדר, אפשר להציל את המצב.

ואז הגיע המשפט שהפך את הסיפור הזה לאריק איינשטיין במיטבו:

“אם אין לכם”, הוא הוסיף, “תפנו לישראל ורניק, בהסתדרות”.

אלא שאבא שלי, ישראל ורניק, היה בבית.

אז נסעתי הביתה, לקחתי את המפתח של מועצת הפועלים, פתחתי, שלפתי פחית ליזול – וחזרתי במהירות.

השירותים נוקו.

האולם נשאר מלא. אריק הסכים לעלות לבמה. וההופעה התקיימה.

כך, באותו ערב, בקולנוע תפארת, הוכח שוב שתרבות גדולה מורכבת לפעמים גם מדברים קטנים מאוד: אולם מלא, אמן גדול, קהל מחכה, פחית ליזול אחת – והרבה תושייה ורצון טוב.

אחת ההופעות האחרונות

הסיפור מקבל משמעות גדולה עוד יותר כשנזכרים במה שקרה זמן קצר לאחר מכן.

אריק איינשטיין, שכבר אז היה מהקולות החשובים והאהובים בישראל, בחר להפסיק להופיע מול קהל.

הופעתו המתועדת האחרונה נערכה ב־29 באוגוסט 1981 בקיסריה, בסיום סיבוב ההופעות של “חמוש במשקפיים”.

לכן הופעה בקולנוע תפארת שנערכה קצת לפני, היא בהחלט הייתה בין הופעותיו האחרונות של איינשטיין על הבמה.

היא לא הייתה האחרונה מבחינה כרונולוגית, אך היא הייתה שייכת לפרק הסיום של אריק כאמן מופיע – לפני שהפך לאמן שממשיך ללוות את כולנו דרך תקליטים, רדיו, בית ומשפחה, אבל לא דרך הופעות חיות.

אריק לא הפסיק ליצור. להפך. הוא המשיך להקליט, לכתוב ולשתף פעולה עם מוזיקאים גדולים.

אבל הבמה, החשיפה, המפגש עם אולם שלם שמביט בו – כל אלה לא התאימו עוד לאופיו.

הוא היה אדם רגיש, מופנם, כזה שלא חיפש להיות במרכז תשומת הלב.

לא לחינם הוא כתב את אחד מלהיטיו הגדולים, "אוהב להיות בבית" על חיבתו לשקט ושלווה.

היו שהציעו לו מיליון שקל כדי לתת הופעה אחת אחרונה, אבל הוא סירב.

במשך יותר משלושה עשורים הוא לא שב להופיע בפני קהל עד ליום בו נפטר בתאריך ה- 26 בנובמבר 2013 בגיל 74.

יום עצוב לכל מדינת ישראל, ובעיקר יום עצוב במיוחד עבורי.

הג׳וקים על הבמה

אבל הסיפור של אריק ואבא שלי, ישראל ורניק ז"ל, התחיל שנים קודם לכן, כזיכרון ילדות.

שחקני “האהל”, יעקב איינשטיין ואברהם חלפי, הגיעו אז לקולנוע ראשון הזכור לטוב, לערב של קריאה ושירה.

איתם הגיע גם אריק – עדיין בחור צעיר, עוד לפני שהפך לאריק איינשטיין שכולם מכירים, אבל כבר עם העיניים הסקרניות והרגישות שלו.

כל הערב, כך אני זוכר, הבחור רדף אחרי מקקים.

כן, מקקים.

בזמן שעל הבמה נקראו טקסטים ונאמרו שירים, אריק הצעיר היה מוטרד מהג׳וקים שהסתובבו במקום.

עבורו, כנראה, אי אפשר היה להתעלם מזה.

כבר אז היה בו משהו מאוד מדויק: תשומת לב לפרטים, חוסר סבלנות למה שלא ראוי, ואולי גם אותו רצון בסיסי שהמקום שבו יוצרים ומופיעים יהיה נקי, מכובד ונכון.

אחרי ההופעה, כרגיל, הגיעו יעקב איינשטיין ואברהם חלפי לבית הוריי, ברחוב התומר 37 בראשון לציון.

היו שם דג מלוח, שתייה, שיחה טובה ואווירה של פעם – אותה ישראל קטנה שבה אנשי תיאטרון, משוררים, שחקנים ואנשי ציבור היו מסיימים ערב בבית של חברים, סביב שולחן פשוט.

ואז אריק אמר לאבא שלי:

“מה עם כל הג׳וקים על הבמה?”

אבא שלי, ישראל ורניק, ענה לו מיד, ביובש ובחיוך:

“זה מקור לחלבון”.

חזרה לזיכרונות מאריק

“אני ואתה נשנה את העולם”, “סע לאט”, “עוף גוזל”, “עטור מצחך”, “יש בי אהבה” – אלה כבר מזמן אינם רק שירים.

אלה זיכרונות. אלה משפטים שמלווים אנשים דרך ילדות, צבא, אהבות, חתונות ופרידות.

אריק נפטר ב־26 בנובמבר 2013, בגיל 74, אבל הקול שלו לא באמת עזב.

הוא עדיין ברדיו, במכונית, בסלון, בשיחות בין חברים – ובסיפורים הקטנים שאנשים מספרים עליו.

ואני, בכל פעם שאני שומע אריק, נזכר גם באבא שלי.

בישראל ורניק. בקולנוע תפארת.

ברחוב התומר 37.

בדג המלוח.

במועצת הפועלים.

במפתח, בפחית הליזול, בקהל שחיכה, ובאמן גדול שלא עלה לבמה עד שהכול יהיה כמו שצריך.

כי לפעמים כל הסיפור של תקופה שלמה נכנס לרגע אחד:

אריק איינשטיין, אולם מלא, 30 דקות לפתיחה – ופחית ליזול אחת שהצילה הופעה.