ראשון לציון איבדה בשבוע שעבר את אחד מחשובי בניה.
ואולי נכון יותר לומר: ראשון לציון איבדה בן, אבל זכתה שפרופ' ארנון סופר ז"ל יהיה אחד מענקי בניה בדורנו.
יש אנשים שאתה פוגש בחיים, ויש אנשים שאתה פשוט זוכר.
ארנון היה מהסוג השני.
בילדותי גרנו באותה שכונה, באותו רחוב, ובמרחק של שני בתים בלבד מבית הוריו.
בראשון הקטנה של שנות החמישים לא היה צריך אינטרנט, פייסבוק או קבוצת ווטסאפ כדי לדעת מי זה מי.
מספיק היה לצאת לרחוב.
ואת ארנון סופר אי אפשר היה שלא לראות.
הוא היה גבוה, גבוה מאוד.
תמיד עם חיוך, תמיד עם אותה נוכחות שהייתה אומרת, עוד לפני שהספיק לומר מילה: הנה ארנון.
ובאותם ימים הוא גם היה אחד משחקני המפתח של מכבי ראשון לציון בכדוריד.
לא הכדוריד שאנחנו מכירים היום, אלא כדוריד של אחד־עשר שחקנים.
ארנון היה מבכירי השחקנים בתקופתו, ספורטאי בכל רמ"ח איבריו, כזה שהמגרש היה קטן עליו.
אבל נדמה לי שהמגרש האמיתי של ארנון היה תמיד במקום אחר.
הוא היה המורה.
לימים הגיע לגימנסיה הריאלית, ושם הפך לאחד מאותם מורים שאינם מסתפקים בלהעביר חומר. הם מעבירים משהו מעצמם.
הוא לימד מאות, ואולי הרבה יותר, מתלמידי ראשון לציון.
עשרות רבות מחבריי היו תלמידיו.
וכששומעים את שמו גם אחרי כל כך הרבה שנים, חוזר מיד אותו משפט מוכר : "ארנון ? בטח שאני זוכר אותו".
וזה אולי המבחן הגדול ביותר למורה.
לא מה כתוב בתעודה. לא כמה שיעורים העביר. אלא אם שנים רבות אחרי שעזבת את בית הספר, אתה עדיין זוכר את האדם שעמד מולך.
בשנים האחרונות יצא לי לפגוש את ארנון פעמים רבות, בעיקר סביב הדבר ששנינו אהבנו כל כך, ראשון לציון, תולדותיה ומורשתה.
אני, שמקדיש חלק גדול מזמני לסיפור של העיר הזאת, מצאתי בו תמיד איש שידע, זכר, האיר פינות שנשכחו והחזיק בתוכו חתיכה של ראשון לציון שכבר כמעט איננה.
ואפילו כשעזב את ראשון לציון והתגורר בחיפה, כשביקרתי בביתו שם, היה ברור לי דבר אחד: ארנון סופר יכול לגור בחיפה, אבל ראשון לציון עדיין גרה בו.
כי יש אנשים שעוזבים עיר. ויש אנשים שהעיר פשוט מסרבת לעזוב אותם. ארנון היה מהסוג השני.
ראשון לציון הייתה מכורתו. לא רק מקום שהוא נולד בו, לא רק רחובות ילדותו, לא רק הגימנסיה, מכבי ראשון, השכונה ובית ההורים.
היא הייתה חלק ממנו.
ואולי משום כך, גם אחרי שנים, כשדיבר על ראשון, היה נדמה לרגע שהוא שוב הולך ברחוב של ילדותו, גבוה כמו אז, מחייך כמו אז, ורואה סביבו את ראשון הקטנה של שנות החמישים.
פרופ' ארנון סופר הלך מאיתנו.
אבל אנשים כאלה אינם באמת הולכים.
הם נשארים בתלמידים שלימדו, בחברים שהכירו, בסיפורים שסיפרו, בזיכרונות שהשאירו ובעיר שהייתה להם בית.
ואני? אני אזכור אותו לעד. ארנון, השכן מהשכונה, הספורטאי, המורה, הפרופסור, איש האקדמיה ובעיקר, בן ראשון לציון.
ראשון לציון איבדה אדם גדול. ואנחנו זכינו להכיר אותו.
אני, מימין, בשנת 2018 בביתו של ארנון סופר ז"ל. שימו לב לתמונות על הקיר. צילום: פרטי
זאב היקר,
תודה על המילים היפות והמרגשות שכתבת על ארנון.
אתה צודק, ראשון לציון מעולם לא עזבה אותו והוא מעולם לא עזב אותה באמת.
בהערכה רבה,
מרים סופר ובני משפחתה