מדור מיוחד: היכרות עם מתנדבי מד"א הראשון לציון שעושים לילות כימים להצלת חיים וסיוע לאנשים.

שם: אמילי בלינשטיין.

גיל: 51.5.

עיר מגורים: נס ציונה. מתנדבת במד"א ראשון לציון.

עיסוק בחיים: תכנון ועיצוב פנים פרטי + מסחרי.

מצב משפחתי: נשואה למיכאל. שלוש בנות: שחר, נועה ונטע. אני בת בכורה לשבתאי יצחקי ז"ל וללבנה יצחקי. יש לי אח – שלומי ואחות – נטלי.

כמה זמן את מתנדבת במד"א ובאיזה תפקיד?

אני מתנדבת במד״א כבר כשנתיים, בתפקיד חובשת רפואת חירום. במהלך הזמן הזה זכיתי לצבור ניסיון, להגיע ולעזור לאנשים ברגעים הקשים בחייהם, ובעיקר להבין עד כמה משמעותית יכולה להיות הנוכחות שלנו ברגעים האלה.

את זוכרת את הרגע או האירוע שגרם לך להתנדב?

תמיד הרגשתי משיכה לעשייה שיש בה נתינה ועזרה לאחרים. הרעיון להתנדב במד״א היה משהו שעמד אצלי בראש כבר הרבה זמן. אבל המלחמה העצימה מאוד את תחושת הצורך ואת ההבנה שיש לי אפשרות אמיתית להיות שם עבור אנשים ברגעים הכי משמעותיים שלהם. הרגשתי שאני לא רוצה רק לעמוד מהצד, אלא לקחת חלק, ללמוד ולהיות מסוגלת להושיט יד ולעזור כשבאמת צריכים אותי. לא היה רגע אחד מסוים, אלא תחושה שהלכה והתחזקה. תמיד הייתה בי משיכה לעולם ההתנדבות והרצון להיות שם בשביל אחרים, אבל המלחמה העצימה וגיבשה את ההחלטה. בתקופה שבה היה ברור עד כמה יש צורך באנשים שיגיעו, יעזרו וייתנו מענה בשטח, הרגשתי שזה הזמן שלי לעשות מעשה ולהצטרף למד״א.

איך נראה יום או משמרת טיפוסית שלך?

אין באמת משמרת טיפוסית. כל משמרת יכולה להיראות אחרת וזה בדיוק מה שמיוחד בהתנדבות במד״א. בדרך כלל יש לא מעט קריאות, כך שלפעמים אנחנו כמעט ולא מספיקים לחזור לתחנה. יש מטופלים שאנחנו מפנים לבית החולים, ויש כאלה שלאחר הבדיקה והטיפול אין צורך בפינוי והם מעדיפים להישאר בבית. אבל מעבר לטיפול הרפואי עצמו, אני מגלה שוב ושוב עד כמה אנחנו מעניקים למטופלים גם משהו אחר – שקט נפשי, תחושת ביטחון ורוגע ברגעים שבהם הם מבוהלים או חסרי ודאות. לפעמים עצם זה שמישהו מקצועי מגיע, בודק, מקשיב ומסביר – כבר עושה עבורם הבדל גדול.

מה הקריאה או המקרה הכי מרגש שנחרט בזכרון שלך?

אחת הקריאות שנחרטו במיוחד בזיכרוני הייתה למטופל מבוגר שנפל ונחבל בראשו. הוא היה צלול לחלוטין, ובמהלך הפינוי לבית החולים התפתחה בינינו שיחה. תוך כדי הנסיעה הוא שיתף אותנו בסיפורים מרתקים מעברו וסיפר לנו שהוא ניצול שואה. כשהגענו לבית החולים ונפרדנו ממנו, אשתו הודתה לנו וחיבקה אותנו. הרגע הזה מאוד ריגש אותי. מעבר לטיפול הרפואי, הרגשתי שהצלחנו לתת להם תחושת ביטחון ולהיות משמעותיים עבורם ברגע לא פשוט. זה הזכיר לי שוב שההתנדבות במד״א היא הרבה מעבר לטיפול רפואי – היא קודם כל מפגש בין אנשים.

מה היה המקרה הכי עצוב שנתקלת בו?

אחת הקריאות שהכי העציבה אותי הייתה למטופל כבן 90 שסבל מקשיי נשימה. במהלך הפינוי הוא היה צלול, חיוני ושוחח איתנו, אבל היה מאוד מודאג ממצבו. כמה פעמים הוא אמר לנו שהוא לא רוצה למות. המשפט הזה מאוד נגע בי. בהמשך חזרתי לבית החולים עם מטופל אחר, וניגשתי לראות מה שלומו. האחות הראשית סיפרה לי שמצבו הידרדר, ונאלצו להרדים ולהנשים אותו, והמצב שלו היה קשה מאוד. זה היה רגע לא פשוט עבורי. רק זמן קצר קודם לכן הוא ישב איתנו באמבולנס, דיבר, שיתף אותנו בחששות שלו, והרגשתי את הפחד שלו. המפגש הזה נשאר איתי והזכיר לי עד כמה לפעמים אנחנו פוגשים אנשים ברגעים הכי פגיעים שלהם, וכמה משמעות יש גם למילה טובה, להקשבה ולתחושת הביטחון שאנחנו יכולים לתת להם.

מה היה הרגע הכי מספק או המשמעותי שהיה לך בהתנדבות?

גיליתי בעיקר את החוסן שלי ואת היכולת שלי להתמודד עם מצבים לא פשוטים. הופתעתי לגלות שאני מסוגלת להישאר רגועה וממוקדת גם במצבים מלחיצים, להעריך במהירות את הסיטואציה ולהבין מה נדרש ממני באותו רגע.
לצד זה, גיליתי שגם במצבים מורכבים אני מצליחה לשמור על הרגישות והאנושיות שלי. אני חושבת שזו אחת המתנות הגדולות שההתנדבות במד״א נתנה לי.

מה הם הרגעים הכי משמעותיים בהתנדבות הזו?

אני חושבת שהרגעים הכי משמעותיים עבורי הם דווקא הרגעים שבהם אני רואה את השינוי אצל המטופל. כשאנחנו מגיעים, הוא יכול להיות מבוהל, כאוב או חסר ודאות. אחרי שאנחנו בודקים אותו, מטפלים בו, מסבירים ומרגיעים – אני רואה איך הוא נרגע ומרגיש שהוא בידיים טובות. וכמובן, אין דבר שמרגש אותי יותר ממטופל או בן משפחה של המטופל שאומרים תודה, לפעמים אפילו בחיבוק או במילה פשוטה. ברגעים האלה אני מרגישה שהצלחתי להיות שם עבור מישהו בדיוק כשהוא היה צריך אותי, ושיש משמעות למה שאני עושה. בסופו של דבר, לא תמיד צריך רק להציל חיים כדי להרגיש שעשינו משהו משמעותי. לפעמים גם היכולת להרגיע אדם, לתת לו ביטחון ולהקל עליו ברגע קשה – היא בפני עצמה משמעות גדולה.

יש לך איזה משפט שאת אומרת לעצמך, לפני היציאה לקריאה?

אין לי משפט אחד קבוע שאני חוזרת עליו, אבל יש לי תחושה מאוד חזקה שכל מקרה, גם אם הוא קשה או מורכב, רק מחזק אצלי את הרצון להמשיך ולעשות. דווקא ברגעים המאתגרים אני מרגישה יותר את המשמעות של התפקיד ואת הצורך שלנו להיות שם. זה נותן לי עוד דרייב להמשיך, ללמוד, להשתפר ולהיות מוכנה לקריאה הבאה. אני חושבת שזו אחת הסיבות שאני כל כך מתחברת להתנדבות במד״א – הידיעה שאני יכולה להיות משמעותית עבור מישהו ברגע שבו הוא הכי זקוק לעזרה, היא מה שמניעה אותי.

בכל זאת זה לא קל לפגוש מקרים כאלו.

אני חושבת שהקושי הגדול הוא החשיפה למצבים מורכבים ורגישים, שאדם מן השורה לא בהכרח פוגש במהלך החיים. אנחנו מגיעים לאנשים ברגעים של כאב, פחד, חוסר ודאות ולעיתים גם במצבים קשים מאוד.
צריך להיות מוכנים לכך – לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינה נפשית. לצד היכולת לתפקד בשטח ולהישאר רגועים וממוקדים, צריך לדעת גם להתמודד עם מה שאנחנו רואים ופוגשים בדרך.

יש לך שותפ/ה למשמרות שלך?

אין לי שותף קבוע אחד, אבל יש כמה אנשים שכבר יצא לי לעשות איתם לא מעט משמרות. כשעובדים יחד וצוברים ניסיון משותף, נוצרת בינינו כימיה טובה ואנחנו כבר יודעים באופן טבעי איך לחלק את התפקידים בינינו ואיך לעבוד יחד בשטח. יחד עם זאת, אני מאוד אוהבת גם לעשות משמרות עם אנשים חדשים. יש לי חיבור טוב עם אנשים, ואני נהנית להכיר, לשוחח ולשמוע מאחרים. בעיניי, כל שותף מביא איתו ניסיון, גישה ודרך חשיבה קצת אחרת, ותמיד אפשר ללמוד משהו חדש.

מה ההתנדבות הזו העניקה לך בחיים?

אני חושבת שההתנדבות העניקה לי הרבה יותר ביטחון עצמי ונוכחות. עצם זה שלמדתי להעריך מצבים רפואיים, לקבל החלטות ולתת טיפול ראשוני במצבי לחץ, חיזק אצלי את התחושה שאני מסוגלת להתמודד גם עם מצבים לא צפויים. אני מרגישה את זה גם בבית וגם בחיים המקצועיים. אני פחות נלחצת מסיטואציות מורכבות, יודעת לעצור, להסתכל על התמונה הגדולה ולחשוב מה נכון לעשות במקום להגיב מתוך לחץ.
מעבר לידע הרפואי, מד״א לימד אותי משהו חשוב על עצמי – שאני יכולה לסמוך על עצמי גם ברגעים שבהם לא הכול צפוי או בשליטתי.

איך המשפחה מתמודדת. יש תמיכה?

אני תמיד צוחקת ואומרת שלמיכאל, בעלי, יש 'חסך אמילי' מאז שהתחלתי להתנדב, אבל הוא לגמרי מבין את החשיבות של ההתנדבות ומאוד מפרגן ותומך בי. גם הבנות שלי מפרגנות מאוד. בכל פעם שאני יוצאת למשמרת הן מאחלות לי שתהיה משמרת מעניינת ושאצליח לעזור ולהציל חיים. המשפחה שלי יודעת כמה ההתנדבות משמעותית עבורי, וגם אם לפעמים היא באה על חשבון הזמן המשפחתי, הם מבינים שזו עשייה שאני מאוד מחוברת אליה וגאים בי על כך.

יש לך איזה פינוק מיוחד אחרי משמרת ארוכה?

אחרי משמרת ארוכה? קודם כל שינה טובה כדי למלא מצברים. ואם המשמרת הייתה משמעותית במיוחד, אני צריכה גם קצת זמן לעכל את מה שחוויתי ולחזור לשגרה. גם מקלחת חמה. אחרי כמה שעות של התרוצצות, לפעמים גם בשעות הקטנות של הלילה, אין כמו מקלחת טובה כדי להוריד את היום, להירגע ולהרגיש שהמשמרת מאחוריי.

יש לך איזה אירוע מצחיק שאת יכולה לספר עליו?

אין לי סיפור אחד ספציפי שאני יכולה להצביע עליו, אבל היו לא מעט רגעים מצחיקים במהלך המשמרות. במיוחד זכורה לי משמרת שעשיתי עם שני חברים טובים שהכרתי עוד מקורס החובשים. מעבר לכך שאנחנו צוות טוב בשטח, יש בינינו הרבה כימיה והומור, והמשמרת התנהלה באווירה מאוד טובה. אני חושבת שדווקא היכולת לצחוק בינינו, כשאפשר כמובן, היא חלק חשוב מההתמודדות עם משמרות ארוכות ומצבים לא פשוטים.

אם לא מד"א, היכן היית בוחרת להתנדב?

כנראה שהייתי בוחרת להתנדב במשטרה. אני מתחברת מאוד לעשייה שיש בה אחריות, אקשן, עבודה בשטח ובעיקר תחושה שאני יכולה להיות שם עבור אנשים ולתרום במצבים שבהם באמת צריך עזרה.

מה היית רוצה שאנשים ידעו על מד"א?

הייתי רוצה שאנשים ידעו שמאחורי העשייה של מד״א עומדים אנשים שמתנדבים מתוך רצון אמיתי לעזור. אנשים שמגיעים אחרי יום עבודה, באמצע הלילה, בסופי שבוע ובחגים, ופשוט בוחרים לתת מזמנם ומעצמם כדי להיות שם עבור אחרים.

מה היית אומרת למי שמתלבט/ת האם להתנדב למד"א?

הייתי אומרת לו – אין באמת מה להתלבט. ההתנדבות דורשת זמן, מחויבות ולפעמים גם להתמודד עם מצבים לא פשוטים, אבל הסיפוק שמקבלים ממנה מפצה על הכול. כשאתה יודע שהגעת למישהו ברגע שהוא היה זקוק לעזרה, שהצלחת להרגיע אותו, לטפל בו או פשוט להיות שם בשבילו – זו תחושה שקשה להסביר במילים. מבחינתי, זו אחת ההחלטות הכי משמעותיות שקיבלתי בחיים. זה סיפוק ענק, תחושת משמעות – וזה פשוט ממכר.

מה במיוחד את אוהבת בעיר ראשון לציון?

אני מאוד אוהבת את החיבור וההערכה שיש בעיר בין העירייה למד״א ולמתנדבים. מרגש אותי לראות שראש העיר, רז קינסטליך, סגן ראש העיר ונציגים מטעם העירייה מגיעים ומשתתפים באירועים שאנחנו מקיימים – בין אם זו הרמת כוסית לראש השנה, טקס יום השואה או אירועים נוספים. בעיניי, זו הדרך של העיר להראות למתנדבים שהיא רואה אותם, מעריכה את העשייה שלהם ונותנת מקום של כבוד להתנדבות ולקהילה. זה בהחלט משהו שאני גאה בו כמתנדבת במד״א בעיר.

מה תרצי להיות כשתהיי גדולה? מה החלום הגדול שלך?

האמת היא שאני מרגישה שכבר הגשמתי את החלומות הגדולים שלי. יש לי משפחה נהדרת, אני עוסקת במקצוע שאני מאוד אוהבת ומוצאת בו סיפוק ויצירתיות, ולצד העבודה והמשפחה אני גם מצליחה לפנות זמן לנפש ולנתינה דרך ההתנדבות במד״א. החלום שלי היום הוא פשוט להמשיך לשמור על כל הדברים האלה, ליהנות מהם, להמשיך להתפתח ולעשות דברים שנותנים לי משמעות וסיפוק.