הכל התחיל בשישי בבוקר בקניון הזהב בראשון לציון.

נכנסתי לחנות אופנה מוכרת, בחרתי חולצה שאני רוצה ולא צריכה, מדדתי, אמרתי לה "איי דו" ונעמדתי בתור עם האשראי מוכן ומזומן.

ואז המוכרת תקתקה את תקתוקיה ושאלה: "תרצי שקית בשקל?"

לא, חמודה, אני לא רוצה שקית בשקל. אני רוצה שקית בחינם. נראה לך הגיוני שאעשה לחולצה שקניתי סחיבת פצוע על הכתף?

אבל במקום להתווכח או לענות בדרמטיות, פשוט שילמתי.

נו, זה רק שקל, זה סתם שטויות, ניחמתי את חוש הצדק, וממילא זה מה שאופנתי עכשיו ביותר ויותר רשתות: לתפור בסין ולמכור אג'נדות ירוקות ריקות.

משם המשכתי לפגוש חברה בבית הקפה.

פעם היה בו שירות, היום אין.

אז עמדנו בתור המשתרך כמו בימי התלושים והצנע, וקיבלנו ארוחת יחיד ב-89 שקלים.

המטבלים היו עייפים, אבל אני יותר, אז בלעתי ולא אמרתי כלום.

ממילא זה עושה לי קמטים, לקטר.

ביציאה מהחניון התברר שהחוק החדש, של תעריפי הדקות, יעלה לי הבוקר ביוקר.

בעבר החנייה בקניון הזהב הייתה בחינם, אבל העבר עבר והעתיד לא נראה ורוד.

אז שילמתי. נו, מה אפשר לעשות, החיים יקרים. וכמו שסבתא שלי הייתה אומרת, שנשלם רק על כאלה דברים.

בדרך הביתה נקלעתי לפקק, כשנהגי אוגוסט עצבנים לא זרמו בנתיב, כי יותר נעים לעקוף בתוקפנות.

במקום לקלל נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי: מצבך הרבה יותר טוב מהנהגים שנתקעו בכביש 4 מול משתמטי "נמות ולא נתגייס".

או מהנוסעים שהגיעו לנתב"ג וגילו שהם מתכננים תוכניות – ופנחס עידן צוחק.

אחר כך עצרתי בחנות ירקות חדשה ומדוגמת שנפתחה ליד הבית, כזו שהפירות בה נראים כמו תכשיטים.

ואז ראיתי את המחיר: סלסלת פטריות ב-16 שקלים.

השארתי אותה לזהור באור יקרות על המדף, אבל היה לי ברור שיימצאו לה קונים.

כי אנחנו כאלה – פראיירים שמתחלפים.

אני לא יודעת אם זה בגלל החום, בגלל גיל המעבר או בגללי באופן כללי, אבל רשימת הדברים הקטנים והמעצבנים שאורבים לי בכל פינה הולכת ומתארכת:

המלצר ששואל אם הכל טעים עוד לפני שטעמנו; השמועה שאולי תבוטל החנייה חינם בכחול לבן; המענה הטלפוני שמבשר שמקומי בתור הוא 26; עמלות השורה בבנק; המזגנים שמקפיאים את העצמות; מחיר הפופקורן בקולנוע; הקורקינט שנזרק לרוחב המדרכה; אריזת הזיתים שלא נפתחת; ואפילו אודיה פינטו, המגה סלב מהריאליטי "הזוג המנצח", שצורחת על בעלה בפריים טיים "יא מטומטם" וכולם חושבים שזה מצחיק.

את כל זה אני כותבת בנימת התנצלות של קטנונית המודעת לקטנוניותה.

כשאתה חי במדינה מוכת אסונות וטרגדיות, זו כמובן חוצפה להתלונן על שקית בשקל, על שירות לא משהו או על תשלום עבור מה שהורגלת לקבל בחינם.

אז באמת תודה למלחמה שהורידה אותנו אל תחתית סולם הצרכים של מאסלו בשלוש השנים האחרונות.

כשהחיים עצמם מוטלים על הכף, מי ההזוי שיתעסק בדרישות צרכניות קטנות?

סיגל בר-קובץ. צילום: יורם ירון

סיגל בר-קובץ, עורכת תוכן, מרצה וסופרת. כתבה חמישה ספרים, ביניהם "מחר אולי תשתני" ו"אישה אובדת"