גם לרישון של ילדותי היה ריח.
ואל תחשבו שאני מתכוון הפעם לריח של פריחת הדרים.
לא, לא. אני מדבר על ריח שהיה עולה לפעמים מן האדמה ומזכיר לך, בלי שום צורך בהסברים, שהעיר עדיין לא המציאה את הביוב המרכזי.
כי אז, ברישון של פעם, לא היה ביוב כמו שאנחנו מכירים היום.
לכל בית הייתה ה "ג'ורה" שלו. בור ספיגה.
שם מכובס לעניין שלא היה בו שום דבר מכובס.
וכשהג'ורה הייתה מתמלאת, לא היה מה לעשות.
היו מרוקנים.
ואני זוכר את בונדר ובנו.
אצלנו הם נחשבו ממש מומחים בתחום.
אם רצית ג'ורה חדשה, בונדר.
אם רצית להעמיק. אם רצית לתקן. ואם חלילה הגעת למסקנה שהג'ורה כבר עשתה את שלה, בונדר.
היו אנשים שהכירו את רישון דרך הכרמים.
היו כאלה שהכירו אותה דרך בתי הכנסת.
היו שהכירו את העיר דרך המכולות והצרכניות, דרך המאפייה, דרך גן המושבה.
ואני? אני הכרתי חלקים ממנה גם דרך… הג'ורות.
כי זאת הייתה רישון.
לא עיר של קטלוג.
לא עיר של יחסי ציבור.
עיר אמיתית.
עם אבק בקיץ, בוץ בחורף, כרמים, פרדסים, מכולות, חצרות… וגם בורות ספיגה.
אם מדברים על בורות ספיגה בילדות, אי אפשר לוותר על הצ'יזבט המיתולוגי של סמוך הקטן, שניסה להעביר בור ספיגה לירושלים. סמוך הקטן, שמשון רבינוביץ ז״ל, הוא אביו של מומי רבינוביץ מפרדס רבינוביץ. הצ'יזבט מתוך ילקוט הכזבים שכתבו חיים חפר ודן בן אמוץ.
והיום, כשאני מספר את זה, אני חושב לעצמי: איזה מזל שלא היו אז קבוצות ווטסאפ.
תארו לעצמכם הודעה: "חברים, יש ריח חריג ברחוב".
ומישהו עונה: "זה לא חריג. זו הג'ורה של משפחת…"
וזה, רבותיי, היה חלק מהחיים.
אנחנו מתגעגעים היום לרישון של פעם.
לרחובות. לאנשים. לשכנים. לילדות.
אבל בואו נודה באמת: אנחנו מתגעגעים להכול, חוץ מהריח.
כי עם כל הכבוד לנוסטלגיה, גם לנוסטלגיה יש גבול.
ובמקרה הזה, הגבול היה כנראה… עומק הבור.
סיפור מהתחת? אה?
בהחלט.
אבל זה בדיוק מה שהופך אותו לסיפור של פעם.
כי מי שלא גדל ברישון של אז, לא באמת יודע כמה רחוק היינו מוכנים ללכת כדי להגיע לרישון של היום.
זאב קרניצמן. צילום: פרטי
• זאב קרניצמן הוא מייסד ומנהל קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון – ממושבה לעיר", בה חברים אלפים רבים של אנשי ראשון בעבר ובהווה
מסתבר שג'ורה היא לא רק מסריחה, היא גם יכולה להצחיק 😄😄😄