יש ערים שמספרות את סיפוריהן באמצעות מבנים מיוחדים, מרכזי קניות, כבישים ושדרות חדשות. ראשון לציון מספרת את סיפוריה בדרך אחרת – דרך מבנים וותיקים, רחובות היסטוריים, פרדסים שנעלמו, שפע גבעות החול בדרך לים האנשים שבנו אותה והזיכרונות שעדיין חיים בלב התושבים.

בעשרות השנים האחרונות השתנתה העיר מאוד. שכונות חדשות נבנו, מגדלים צומחים עוד ועוד ומרכזי מסחר החליפו חולות עמוקים, שדות ופרדסים. ההתפתחות קדימה והחדשנות הם חלק מהחיים, אבל חשוב לשמר ולשמור את הזיכרון. מורשת אינה רק חלק מהעבר, היא הבסיס לזהותנו ולעתיד שנבנה. וראשון לציון מלאה בסיפורי מורשת.

בטור השבועי "ראשון של פעם" נצא למסע נוסטלגי אל ההיסטוריה של העיר מהמושבה הקטנה שנוסדה ב- 1882, ועד לעיר הגדולה והתוססת של ימינו. נסיר את שכבות האבק מעל אלבומי התמונות הישנים, נכיר את המבנים, האנשים והאירועים שעיצבו את דמותה, ונשמר את הסיפורים שלא תמיד מופיעים בספרי ההיסטוריה.

ראשון לציון היא אחת מאבני היסוד של ההתיישבות הציונית בארץ. אם נחזיר את גלגלי הזמן לאחור, נגלה מושבה חקלאית קטנה, מוקפת דיונות חול זהובות וכרמי ענבים. בט"ו באב תרמ"ב, 31 ביולי 1882, הגיעו 17 משפחות ראשונות לגבעה שוממה בלב הארץ. הם היו צעירים, רובם מחברי חובבי ציון מחרקוב שבאימפריה הרוסית, בראשות זלמן דוד לבונטין. השם "ראשון לציון" נולד מהמילים בספר ישעיהו, כשראו אז את זריחת השמש מעל הרי ירושלים והכריזו: "אנחנו ראשונים לציון". הם הקימו אוהלים וצריפים ראשונים בכיכר המייסדים, הסמוכה לבית הכנסת הגדול ולמוזיאון של היום.

החיים בימים הראשונים של המשפחות הראשונות במקום היו קשים. האדמה הייתה עקרה והמים לא הגיעו בקלות לבתים ולפרדסים. כשהגיעה עזרתו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד באר נחפרה, ובפברואר 1883 נשמעה הקריאה המרגשת: "מצאנו מים!", זוג מילים המופיעות בסמל העיר העכשווי. המים הביאו תקווה להתפתחות, ונטיעת הכרמים הובילה להקמת יקב כרמל מזרחי, היקב המסחרי הגדול הראשון בארץ. יינות ממנו נלגמו בארץ וברחבי העולם, כבר אז.

בראשון לציון, המושבה, הוקם בית הספר העממי העברי הראשון, שנקרא בהמשך "חביב", כאן נתפר והונף לראשונה דגל הכחול-לבן, וכאן כתב נפתלי הרץ אימבר את מילות "התקווה".

במרכז העיר אפשר למצוא, לדוגמה, אתרים היסטוריים ששומרו כהלכה: בית הכנסת הגדול: הניצב בראש הגבעה, שנבנה בעמל כפיים ובתחבולות מול גזירות השלטון העות'מאני. בית העם העברי הראשון: אולם התרבות ההיסטורי שבין כתליו נשמעו לראשונה נאומים והרצאות בעברית ושם התגבשו היסודות לתרבות ולשפה העברית המתחדשת. הבאר ומגדל המים: עדות לראשית החיים במושבה. זהו המקום שבו נבעו המים הראשונים במושבה שבישרו על המשך החיים במקום והגשמת תקווה בלב השממה החולית.
המבנים האלו, שנבנו מלבני כורכר מקומיות, ראו, כאמור, את דגל הכחול-לבן מונף לראשונה במתכונתו המוכרת ושמעו את שירת "התקווה" מהדהדת ברחובות עוד לפני שהפכה להמנון הלאומי הרשמי. הסיפור האמיתי של ראשון לציון (רישון) הוא סיפורם של האנשים, החקלאים העקשנים, פועלי היקב, והאימהות שגידלו את ילדיהם בתנאים לא קלים.

אני לקחתי על עצמי משימה במשך השנים האחרונות לתעד את ראשון לציון ואת אתרי המורשת שלה באמצעות נבירה והוצאת חומר מארכיונים ומספרים ישנים, בעזרת צילומים שצילמתי והדברים שכתבתי. את כל אלה אני מעלה לרשת האינטרנט ללא מנוח. בטור זה נחשוף מדי שבוע עוד ועוד מהנוסטלגיה הראשונית. יחד נחזור אל הרחובות, הבתים והאנשים של ראשון של פעם כדי שלא נשכח מאין באנו, וכדי שנוכל להעביר את המורשת היקרה הזאת גם לדורות הבאים.

כמובן שאשמח לקרוא גם תגובות שלכם, המלאות במידע נוסף, לכתבות שיבואו.

ישראל פרקר. צילום: פרטי

ישראל פרקר הוא המייסד העורך והמנהל של קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון עיר של נוסטלגיה"