תארו לכם את ראשון לציון של שנות השישים.

עוד לא היו לנו קניונים, לא היו מסכים בכיס, לא היו קבוצות ווטסאפ של הבניין, ואפילו לא ידענו שיום אחד יהיה דבר כזה.

הייתה לנו רישון.

ובערב ראש השנה, רישון הייתה לובשת חג.

בתי הכנסת היו הומים.

המתפללים הגיעו בחולצות לבנות, בחליפות, בכובעים.

הילדים הגיעו גם הם, בעיקר מפני שאבא ואמא אמרו שצריך.

בחוץ כבר חיכתה העיר.

וכשהתפילה הסתיימה, כאילו מישהו נתן סימן – הרחובות התחילו להתמלא.

רחוב רוטשילד היה אז לא סתם רחוב.

הוא היה הטיילת, הפייסבוק, בית הקפה והכיכר הציבורית – הכול ביחד, רק בלי חשבון חודשי.

הנוער היה יוצא בהמוניו.

הבנים עם החולצה החדשה, הבנות עם השמלה החדשה, וכל אחד מסתכל על כולם ומעמיד פנים שהוא בכלל לא מסתכל.

והכיוון היה אחד :

כיכר המייסדים.

שם כבר הייתה המולה של ממש.

צעירים, משפחות, ילדים, מבוגרים, שכנים, מכרים, ואנשים שלא הכירו אחד את השני – אבל ברישון של אז, זה היה עניין זמני בלבד.

כי ברישון כולם הכירו מישהו שמכיר מישהו.

היו נפגשים.

"מה נשמע?"

"שנה טובה".

"מה שלום אבא?"

"איפה אתם גרים עכשיו?"

והנערים?

הנערים לא תמיד ידעו מה שלום אבא, אבל ידעו מצוין מי הגיע לכיכר.

הייתה זו תקופה שבה בשביל לפגוש חבר לא היית צריך לשלוח לו הודעה.

פשוט יצאת לרחוב.

והרחוב חיכה לך.

לא היו אז במות ענק, לא זמרים עם עשרות רמקולים ולא מופעי זיקוקים.

היו אנשים.

וזה, בדיעבד, היה המופע הכי גדול.

ראשון לציון הייתה עדיין קצת מושבה וקצת עיר, ובעיקר — מקום שאנשים הרגישו בו שהם שייכים.

אפשר היה ללכת ברחוב רוטשילד ולשמוע מכל עבר:

"שנה טובה!"

"חתימה טובה!"

"נו, מה שלום הבן?"

"תגידי, איפה היית כל הקיץ?"

ואז, לאט לאט, הלילה היה יורד.

הכיכר הייתה מתרוקנת.

הנוער היה חוזר הביתה, ההורים כבר היו מתחילים לחפש אותו, והרחוב היה חוזר לשקט.

אבל משהו היה נשאר באוויר.

התחושה שהתחילה שנה חדשה.

לא שנה חדשה על הנייר.

שנה חדשה של אנשים.

והיום, כשאני נזכר בראשי השנה ההם, אני חושב שאולי לא היה לנו אז הרבה.

אבל היה לנו משהו שהיום קשה לקנות בכסף:

היינו ביחד.

ראשון לציון הייתה אז קטנה יותר.

אבל הלב שלה, נדמה לי, היה גדול יותר.

צילום מהארכיון של זאב קרניצמן

ואם היית עומד בליל ראש השנה בכיכר המייסדים, מסתכל על כל ההמון הזה, היית מבין דבר פשוט,

השנה החדשה לא נכנסת דרך הדלת.

היא נכנסת דרך הרחוב.

בבוקר של ראש השנה — ראשון עוד ישנה.

אחרי הלילה ההוא, שבו כל ראשון לציון יצאה לרחוב, הגיע הבוקר.

והבוקר של ראש השנה היה כבר סיפור אחר.

ראשון הייתה מתעוררת לאט.

לא היו אז מכוניות בלי סוף שצפרו, לא היו פקקים, ולא היה מי שיכתוב בקבוצת השכונה: "חג שמח לכולם".

היו תרנגולים, היו שכנים, והיה ריח של אוכל שעולה מהמטבחים.

בבתים התחילו ההכנות לארוחת החג.

הסירים על הכיריים, השולחן כבר ערוך, המפה הלבנה פרושה, והילדים מסתובבים בין הרגליים ומחכים לרגע שבו סוף סוף יגידו להם לשבת.

היו תפוחים בדבש.

והיו רימונים.

והייתה החלה.

והיה גם הוויכוח הקבוע, שאין חג בלעדיו:

מי ייקח את הסלט האחרון.

ואז היו מתחילים ביקורי החג.

לא היית צריך לתאם שבועיים מראש.

פשוט היית בא.

דופק בדלת.

"מי זה?"

"אני."

"איזה אני?"

"נו, אני!"

והדלת הייתה נפתחת.

כי פעם אנשים לא פחדו שאורח יגיע בלי להודיע.

להיפך.

אורח היה סיבה לפתוח עוד כיסא.

המשפחה הייתה מתכנסת סביב השולחן, ולכל אחד היה תפקיד.

אחד מספר מה קרה לו.

השני מספר מה קרה לשכן.

השלישי מסביר מה יהיה בשנה הבאה.

והרביעי, בדרך כלל, כבר ידע בדיוק למה השנה הבאה תהיה קשה.

ככה ישבו.

אכלו.

דיברו.

צחקו.

ולילדים הייתה תוכנית משלהם: לגמור מהר את הארוחה ולצאת שוב החוצה.

כי רישון חיכתה.

אולי החברים כבר ברחוב.

אולי שוב נפגשים ברוטשילד.

אולי שוב בכיכר המייסדים.

ואולי סתם הולכים, בלי לדעת לאן.

כי גם זו הייתה אחת ההנאות של רישון של פעם .

אפשר היה לצאת מהבית בלי יעד.

הרחוב עצמו היה היעד.

וכשאני חושב על ראש השנה ההוא, אני מבין שלא באמת חגגנו את כניסתה של שנה חדשה.

חגגנו את העובדה שאנחנו עדיין כאן.

באותם בתים.

באותם רחובות.

עם אותם אנשים.

והיום, כשאני מסתכל על ראשון לציון של אז ומנסה למצוא אותה בתוך ראשון של היום, אני לפעמים חושב שהיא לא נעלמה.

היא פשוט גדלה.

הרחובות התרחבו.

הבתים התרוממו.

המכוניות התרבו.

אבל אם תעמוד בערב ראש השנה בכיכר המייסדים ותעצום לרגע את העיניים –

אולי עדיין תשמע.

"שנה טובה".

ואולי, אם תקשיב טוב, תשמע גם את רישון הקטנה של שנות השישים אומרת לנו בשקט,

אל תשכחו מאיפה באתם.

• זאב קרניצמן הוא מייסד ומנהל קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון – ממושבה לעיר", בה חברים אלפים רבים של אנשי ראשון בעבר ובהווה

זאב קרניצמן. צילום: פרטי