טור לשבת, על פרידה מאוחרת שארעה בטרם עת ועל החלטות זוגיות שהתקבלו במעמד צד אחד ואפילו לא התקשרו לדווח לי על כך. טקס זיכרון לטלפון וקווים לדמותו של הטלפון הקווי. מקווה שתיהנו, אני קצת התעצבתי. מוזמנים לשתף.

אומרים שהבעל הוא האחרון לדעת. ואכן, כשיעלי לא השיבה לנייד מייד התקשרתי לקווי, (זה של בזק שמתחיל ב-03), כי ידעתי שהיא אמורה להיות בבית, אבל גם בקווי היא לא ענתה.

בסוף, כשהגעתי הביתה ושאלתי מדוע היא לא ענתה גם בקווי, יעלי הישירה לעברי מבט של יחסינו לאן והטיחה בי, ממש בפנים, שאני והקווי לא מחוברים כבר הרבה זמן, למעשה כמעט שנתיים (לפחות בכל הקשור לגביו). הייתי בהלם.

לא הבנתי איך עושים כזה דבר. יעלי התגוננה לאחור, ניסתה להזכיר לי שהיחידים שמתקשרים לקווי הם אבא שלה, שנפטר ב-2021, אבא שלי יבדל"א (שלמד להתקשר לנייד), סקרים טלפוניים בהם ביבי מפסיד והודעות מוקלטות של עמותות חרדיות שאוספות תרומות להצלת חיים של מנוחים לשעבר.

מהאומץ שהיא שאבה מדבריה היא הוסיפה בתנופה והודתה שהיא זרקה גם את ספר הטלפונים של דפי זהב (כנראה העוזרת עזרה לה להרים ולסחוב אותו), למרות שהוא שימש שנים מגביה מהימן למקרן השקופיות, שאותו היא זרקה, כנראה, מייד אחרי שהיא קיבלה החלטה אמיצה לנתק את הפקס מהטלפון.

ניסיתי להסביר לה שזה לא אותו דבר, שבמקרה הזה היא לא מנתקת אותי מהמכשירים, אלא שזה לחלוטין ניתוק מתקופה.

נזכרתי בערגה בחשיבותו של הטלפון מאז ילדותנו. איך אנשים חיכו שנים שיתקינו להם קו לטלפון, איך התפללנו לקשרים בבזק, איך שכן שלנו נרשם ללימודי רפואה, רק כי לרופאים היה קיצור פז"מ ואופציה לקבל קו פרטי לביתם, איך מיקמו את הטלפון, בהדרת כבוד, במרכז הבית, איזה נוהל קרב היה כשהוא השמיע צלצול, איך מישהו צעק "אני עונה", אחד אחר השיב: "אל תענה, אני מחכה לשיחה", איך כל הבית שמע עם מי דיברנו, איך אמא צעקה שלא נתפוס את הקו, איך אבא צעק שזה עולה הון (בעיקר כשהוא חשב שזו שיחת חוץ מנס ציונה), איך כל המשפחה התכנסה במיוחד אצל סבתא כשמישהו עמד להתקשר מחו"ל, איך סבתא צעקה בקול רם: "שקט, זה דני מאמריקה", וכל השיחה (כ-20 שניות) התנהלה בצעקות, מחשש שבגלל המרחק מראשון לציון לאמריקה הוא לא ישמע.

נזכרתי בהמצאת שיטות המורס ובהנחיות המבצעיות שקיבלתי: "תצלצל ותנתק אחרי צלצול אחד, שנדע שהגעת", איך הסבירו לי לבקש שיחת גוביינא ושהם יסרבו וכך יידעו שנחתתי בחו"ל והכל טוב, ואיך שכנים שלא היה להם טלפון היו דופקים בדלת (בלי להתקשר קודם) לשאול אם יוכלו להתקשר מאיתנו ואנחנו הסכמנו בחוסר רצון וקיללנו בלב.

הזכרתי ליעלי איך פעם, כשאנשים רצו לרכוש דירה, השאלה הכי חשובה היתה האם יש בדירה טלפון ושזה היה אפילו יותר חשוב מהשאלה אם יש בדירה ממ"ד ומעט יותר חשוב מהשאלה האם במכונית שפורסמה למכירה יש מזגן.

באותה תקופה רשמנו מספרי טלפון על היד, כדי שנזכור אותם עד שנגיע הביתה, כולנו ידענו בעל פה את המספר 414155 של "זהו זה" וכולנו חווינו משבר ביחד, כשהוא שונה, ללא הודעה מוקדמת, ל-426144, ומי שלא תפס אותם כי הקו שם, לדעתי, עדיין תפוס, תמיד יכול היה לשלוח תשובות על גבי גלויות לרחוב קלאוזנר 14 (מה שמזכיר שגם גלויות כבר אין).

נזכרתי שלרכלנית של השכונה קראנו 144 וכשלא ידענו מה השעה התקשרנו לראומה אלדר המשועממת ב-155.

נזכרתי שלסבא וסבתא, הטומשינים, לא היה טלפון עד יום מותם, וכשהם לא הרגישו טוב הם היו מגיעים אלינו ברגל להודיע שהם לא מרגישים טוב והם לא יוכלו להגיע אלינו.

הבנתי פתאום שכל הקטע עם כיפה אדומה, היה שהיא הגיעה לסבתא, האלמנה המשתוללת שלה, בלי להודיע ותפסה אותה, בדיוק כשהזאב, שהיה לו פטיש לבגדי נשים, היה אצלה בחדר השינה. כל השאר זה סיפורי סבתא.

נזכרתי שהפעם האחרונה בה מישהו הגיע אלינו הביתה בלי להתקשר, היה כשליאן, חברה של נועם (כשהיו בכיתה ב'), דפקה אצלנו בדלת. פתחתי לה, היא שאלה אם נועם בבית, אמרתי לה שאין אף אחד והיא שאלה אם היא תוכל להישאר ושאני אשחק איתה, הסברתי לה, לאכזבתה, שדוקטור יצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד לא מרשה, ולדעתי מאז אותו אירוע הזוי, איש לא הגיע בלי להודיע.

נזכרתי, שפעם, בצעירותי, בתקופת השפע, היה לי כמעט הכל. היו לי פנס, שעון, שעון מעורר, יומן, מצלמה, אלפון, אלבום תמונות, ארנק, תקליטים, דיסקים, עיתון, מילון, אנציקלופדיה, חוברת עם תמונות שאסור שתהיה, משחקי מחשב ועוד, והיום, לא נעים להודות, יש לי רק טלפון נייד קטן, שהדבר שהכי פחות עושים באמצעותו זה ממש לדבר.

אז אנחנו כנראה הדור האחרון שגם מכיר את הטלפון הציבורי (בתקופה בה טלוויזיות, ערבים וטלפונים ציבוריים מקולקלים הבינו רק כוח) וגם מכיר את הסמרטפונים.

אנחנו הדור האחרון שמכשיר טלפון קווי אצלו בבית היה פעם סימן למשפחה מקומבנת ומתקדמת ומתברר שכיום מכשיר טלפון קווי מחובר בבית הוא סימן מובהק למשפחה מיושנת ולא מחוברת.

אז קצת נעלבתי בשביל עצמי, שאיך לא מודיעים לי שום דבר, קצת נעלבתי בשביל אלכסנדר גרהם בל, שטרח והמציא טלפון, בימים שלא היה לו למי לטלפן, כדי שפעם נוכל לדבר למרחקים, עד שכל כך שכללו את ההמצאה שלו כך שכבר אפשר לא לדבר בכלל.

ובכל מקרה, ליתר ביטחון, התקשרתי לאבא כדי להתנצל שלא ענינו לו בשנתיים האחרונות, וכדי לקחת אחריות ולהגיד לו שיעלי אשמה. אבא הודה לי בבוז, וסיפר שהקווי שלהם מנותק כבר שנים.

עו"ד ליאור טומשין. צילום: פרטי

עו"ד ליאור טומשין הוא מייסד משרד מרקמן-טומשין, כתב הבלוג "על הקצה" ומחבר הספרים "מעשה בעשרה עקרונות", ו "ואז מה" (הוצאת כנרת-זמורה-מודן). ניתן להשיג אותם ב"צומת ספרים" ב"סטימצקי" ובאתר "עברית"