טור לשבת על אגדה שהיתה באמת, על זיכרון שהותיר בי אדם שלא נותר בו זיכרון ועל השיעור האחרון שלמדתי אצלו בקורס שהחל בשחור-לבן לפני 50 שנים.
השבוע פנו אלי בבקשה שאהיה חבר בועדה שהוטל עליה להקים את היכל התהילה של הכדורסל הישראלי בראשותו של היו"ר המיתולוגי של מכבי ראשון לציון בכדורסל, יצחק פרי.
רגע לפני שנתתי את הסכמתי, וכביכול ללא קשר להיכל התהילה של הכדורסל הישראלי, מ.י.ק.י. ברקוביץ שוב התייצב אצלי בסלון, שוב על המרקע והוא לפני סיום, כדי לנגן אקורדים אחרונים ליצירת מופת שחיבר.
לכל איש יש מיקי ברקוביץ משלו. לרבים זה מיקי חוגג יום הולדת 23 בניצחון על צ׳סקא מוסקבה או זוכה במפתיע בגביע אירופה לאלופות בניצחון הירואי על חודה של נקודה חודש אחר כך.
לרבים זה סמל לניצחון, לישראלי האמיץ, למכביזים (כשפעם כולם אהדו קבוצה אחת) וכשביום חמישי בערב כולם ישבו מול מדורת השבט שבערה בעצמותנו בהתרגשות.
עבורי מיקי הוא שיעור אחר לחלוטין. בשנת 1988, כשהוא בן 34, מעבר לשיאו הספורטיבי, קבוצת נעוריו הראתה לו את הדרך החוצה.
תמו נעוריו, שיבה זרקה בנער, ומכבי בחרה להמשיך בלעדיו.
בגיל הזה אגדות ספורט רבות יורדות מהבמה לכל תרועות הקהל שמבקש מהן שיידעו רק עוד דבר אחד-לדעת לפרוש בשיא.
מיקי ויתר על הרגע הקסום והמתבקש, אבל לא ויתר על אהבת חייו. הוא ארז את תרמילו ועבר לשחק במכבי ראשון, קבוצה צנועה שאך עלתה לליגה הבכירה.
קצת רחוק מאור הזרקורים הוא החל מסע חדש, בניסיון לערער על ההגמוניה של מכבי תל-אביב הגדולה (הגמוניה שהוא מבוניה), הקבוצה שזכתה באליפות למעלה מ-20 שנים ברציפות.
הזיכרון שלי לא היה של מיקי מניף את גביע אירופה.
הזיכרון שלי הוא מיום 16.5.91, כשמיקי ומכבי ראשון הגיעו למשחק גמר הפלייאוף על האליפות מול מכבי תל-אביב שלו.
נותרו 10 שניות לסיום המשחק, מכבי ראשון מובילה ב-2 נקודות. 88:90.
הכדור אצל מיקי, עוברים עליו עבירה והוא ניגש לקלוע את זריקות העונשין.
שתי זריקות מוצלחות ומנצחים.
אם הייתי צריך לבחור איש אחד בעולם שיעמוד עבורי שם זה הוא.
גם באותו ערב הוא לא החטיא אף זריקת עונשין.
מיקי עמד שם, גאה, בן 37, מול ההיסטוריה שבנה במו ידיו, מול אהבת נעוריו שהתכחשה אליו.
הוא הביט לעבר הסל והתרכז.
את השקט של הרגע הסימבולי הזה שמעו בכל פינה באולם.
הוא זרק כפי שעשה מאות פעמים ו.. החטיא.
ההחטאה ההיסטורית היא ממש כאן. בדקה ה- 4.38
בשניות שנותרו מכבי תל-אביב השוותה ודקות לאחר מכן, בתום ההארכה היא זכתה באליפות 21 או 22 ברציפות.
עמדתי שם עם דמעות עצב בעיניים.
גם הוא.
תמה העונה.
זה לא היה מיקי ברקוביץ ששנינו הכרנו.
קל לעלות למגרש ולקבל מחיאות כפיים כשאתה קולע את סל הניצחון.
קשה יותר להיות אמיץ ולעמוד שם עם הכדור כשכולם מביטים בך וזוכרים שפעם הייתי קולע אותו טוב יותר.
אז לפרוש ככה?
כמי שהביא למכבי תל-אביב עוד אליפות במו ידיו, דווקא כשהוא בקבוצה היריבה?
לא ממש.
מיקי המשיך לשחק עד גיל 41, זקן השחקנים בליגה.
לא בשיאו, אבל באהבתו.
קל להיות הכי טוב כשאתה הכי טוב.
קשה להתמיד בשיא הכוח, כשאתה כבר לא בשיא הכוח ואתה בעיקר מעבר לשיא.
רבים רוצים לראות את הגיבורים שלהם פורשים בשיא, בלי להרוס להם את פסל הגיבור שבנו בעיני רוחם.
מעטים הם הגיבורים, שלא נופלים במלכודת הציפייה הזו וממשיכים גם מעבר לשיא, בשם אהבתם הטהורה למשחק, גם במחיר הכתמת העבר והתהילה.
קשה ללמוד ממישהו כישרון.
ממיקי השתדלתי ללמוד דברים אחרים,
איך להישאר מחוייב, איך להתמיד, איך ללכת אחרי האהבה והתשוקה ואיך לנצח גם בימי הפסד וגם כשזה פתאום נהיה קשה יותר.
ההופעה האחרונה, זו מהשבוע, שחושפת לנו מיקי חולה וחסר אונים, היא שיעור אחרון ותזכורת חשובה.
לאיש שנצרב בזיכרון שלנו אין יותר זיכרון משלו.
זו תזכורת נוספת שהימים הטובים הם בני חלוף, והודאה קטנה שכשאנחנו בוכים עליו אנחנו בוכים גם קצת או בעיקר על עצמנו.
אבל הידיעה הזו, שאפשר להמשיך הלאה גם כשאתה מעבר לשיא, שיש עוד דרך גם אחרי הפסגה, שגם לנסיכים אמיתיים יש גאות ושפל ושאתה יכול להישאר אלוף ולהמשיך לנסות גם כשכישלון הוא חלק מהרפרטואר שלך, היא שיעור מדהים לחיים, שיעור שמזמין להוסיף ולנסות (ובינינו, גם מי שרוצה לפרוש בשיא, מגלה את נקודת השיא, על פי רוב, באיחור של 5 שנים).
אז בשבוע הבא צפויה להתכנס לראשונה הועדה להקמת היכל התהילה של הכדורסל הישראלי. רעיון לפסל שיעמוד בכניסה להיכל כבר יש לי.
עו"ד ליאור טומשין. צילום: פרטי
עו"ד ליאור טומשין הוא מייסד משרד מרקמן-טומשין, כתב הבלוג "על הקצה" ומחבר ספרים "מעשה בעשרה עקרונות", ו "ואז מה" (הוצאת כנרת-זמורה-מודן). ניתן להשיג אותם ב"צומת ספרים" ב"סטימצקי" ובאתר "עברית"
תגובות