יום הולדתה ה- 144 של ראשון לציון, שיצוין בט"ו באב, בעוד יומיים, אינו עוד תאריך רגיל בלוח השנה. הוא שזור באופן ייחודי ברוח של התחדשות, תקווה ואהבה עמוקה לארץ. ממש לפני 144 שנים, ביום ט"ו באב תרמ"ב (1882), הונחה האבן הראשונה למה שהפכה ממושבה חקלאית קטנה ומקרטעת בלב הישימון, למטרופולין משגשגת ומרכזית במדינת ישראל.

החזון להקמת המושבה נולד על רקע הפרעות בדרום רוסיה, בשלהי המאה ה-19, כאשר חברי תנועת "חובבי ציון" חיפשו דרך מעשית להגשים את חלום השיבה לארץ אבות. קבוצה של 17 מייסדים נועזים, בראשות זלמן דוד ליבונטין, התארגנה במטרה לרכוש אדמה ולהקים יישוב חקלאי עצמאי. החיפוש אחר נחלה הוביל אותם לשטח צחיח של כ-3,350 דונם באזור "עיון קרא" מדרום ליפו. האדמה הייתה יבשה, קשה לעיבוד וללא מקור מים נראה לעין, אך התשוקה לבנות בית לאומי גברה על כל המחשבות הרעות וניסיון להתיאש.

מסתבר שהבחירה לעלות על הקרקע דווקא בט"ו באב נשאה עמה סמליות היסטורית.במסורת היהודית, ט"ו באב הוא חג האהבה והפיוס, יום המסמל פתיחת דף חדש ואיחוד. עבור החלוצים הראשונים, העלייה לקרקע ביום זה ביטאה את אהבתם העזה לארץ ישראל ואת הרוח החדשה של העם השב לאדמתו.

בנוסף, בעת העתיקה ציין יום זה את תחילת אסיף היבול החקלאי. העלייה בט"ו באב סימלה גם את החזרת עטרה ליושנה ואת התחייה של עבודת האדמה העברית. את שמה קיבלה המושבה בהשראת הפסוק מישעיהו: "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן". (מ"א כ"ו).

שנותיה הראשונות של המושבה היו רצופות קשיים כמעט בלתי אפשריים להמשכיות. המכשול הכבד ביותר היה המחסור החמור במים. הניסיונות הראשונים לחפור באר נכשלו, והמתיישבים נאלצו להביא מים בחביות ממקומות מרוחקים. רק לאחר חפירה מפרכת ומייאשת והגעה לעומק של כ-52 מטרים, במרכז אזור ההתיישבות, הדהדה ממעמקי הבור הקריאה ההיסטורית שהפכה לסמל: "מצאנו מים!". אלה שתי מילים המופיעות גם על סמל העיר, כיום.

לצד המחסור במים, גם המצוקה הכלכלית, החובות הכספיים המצטברים וחוסר הניסיון בחקלאות הביאו את המושבה לסף קריסה.

באותה תקופה קריטית נכנס לתמונה הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. יוסף פיינברג יצא למסע גיוס כספים באירופה ונפגש עמו בפריז. הברון, שהתרשם עמוקות מהמתיישב הצעיר, החל לתמוך במושבה. התמיכה התפתחה בהמשך לפעילותו הנרחבת ביישוב הארץ.
תחת חסותו של הברון נשתלו כרמי ענבים נרחבים והוקם היקב המפורסם, כרמל מזרחי, שהפך את היין למנוע הכלכלי של המושבה ולשמה ברחבי בעולם אצל לוגמי היין ומשווקיו.

מעבר לתרומתה לחקלאות ולתעשייה, ראשון לציון נודעה גם כערש התרבות והסמלים הלאומיים של העם היהודי בעת החדשה. במקום אומץ הלחן להמנון "התקווה" מאת נפתלי הרץ אימבר שהולחן והותאם לה בידי שמואל כהן -1888. בה הונף לראשונה הדגל הכחול-לבן עם מגן הדוד והפסים הכחולים בשנת 1885, ובתחומיה הוקמו בית הספר העברי הראשון בעולם – "חביב" בשנת 1888 וגן הילדים העברי הראשון שהוקם בשנת 1898. בהם שודרגה השפה העברית מלשון קודש לשפת דיבור וחינוך יומיומית.

כיום, כשמביטים על ראשון לציון, העיר הרביעית בגודלה בישראל, השופעת מרכזי תרבות, מסחר ותעשייה, קשה להאמין שהכל החל מ-17 משפחות שצעדו על חולות זהובים בט"ו באב לעבר מקום שומם.

עם השנים גדלה המושבה והתפתחה, ובשנת 1950 הוכרזה רשמית כעיר.

כיום מתגוררים בראשון לציון כ260,000 תושבים.

ציון 144 שנים להיווסדה של ראשון לציון היא תזכורת חיה ואמיתית לכך שחלום שנולד מתוך אהבה ואמונה מסוגל להצמיח מפעלי חיים גדולים שמשנים את פני ההיסטוריה.

ישראל פרקר. צילום: פרטי

ישראל פרקר הוא היסטוריון של העיר ראשון לציון ומקים ועורך דף הפייסבוק "ראשון לציון עיר עם נוסטלגיה"