היום אומרים "אצטדיון ". יש יציעים, יש זרקורים, יש מסכי ענק, יש כיסאות ממוספרים… ואפילו הדשא מקבל טיפול יותר טוב מחלק מאיתנו.
אבל אנחנו? אנחנו גדלנו על מגרש הפחים של הפועל רישון.
"מגרש הפחים" קראו לו. שם קצת קשוח, אבל הלב… הלב היה רך כמו לחם שיצא עכשיו מהמאפייה.
דשא? מי בכלל חלם על דשא? היה חול. הרבה חול. ואם שחקן החליק – הוא לא החליק על דשא רטוב. הוא פשוט חזר הביתה עם חצי מגרש בתוך הגרביים.
והיציע המרכזי? איזה יציע… הייתה גבעה של חול. מי שהגיע מוקדם תפס מקום למעלה, ומי שאיחר הסתפק במדרון.
לא היו כיסאות מתקפלים ולא תאי אח"מים. רק אנשים. הרבה אנשים.
ילדים עם גרעינים בכיס, אבות שצעקו הוראות למאמן כאילו הוא מחכה רק להם, וסבא אחד שתמיד נשבע שהשופט מקפח את רישון עוד מהמחצית הראשונה.
ואיזה קהל היה… הוא לא בא לראות כדורגל בלבד. הוא בא לראות את השכן משחק, את בן הדוד בקו ההגנה, את הבן של הירקן בשער, ואת ההוא מהמכולת שמכר בבוקר גבינה ובצהריים כבר רדף אחרי החלוץ של היריבה.
כי הפועל רישון לא הייתה רק קבוצה. היא הייתה המשפחה של רישון.
וכשהובקע שער, לא קפצה רק הגבעה. קפצה העיר כולה.
היום, כשאני שומע אנשים מתגעגעים ל"כדורגל של פעם", אני יודע שהם לא באמת מתכוונים לכדור. הם מתגעגעים לחול שנכנס לנעליים, לרוח שנשבה מעל הגבעה, לגרעינים שפוצחו בלי סוף, ולרגע ההוא שבו אלף אנשים הרגישו שהם קבוצה אחת גדולה.
זה היה מגרש בלי דשא… אבל הוא הצמיח זיכרונות שלא נבלו עד היום.
היום יש דשא יפה יותר… אבל תגידו לי באמת, איפה עוד אפשר למצוא גבעת חול אחת, שעליה ישבה עיר שלמה, עם שקית גרעינים אחת, ואינסוף אהבה להפועל רישון?

זאב קרניצמן. צילום: פרטי
• זאב קרניצמן הוא מייסד ומנהל קבוצת הפייסבוק "ראשון לציון – ממושבה לעיר", בה חברים אלפים רבים של אנשי ראשון בעבר ובהווה

ולמה, זאב, "מגרש הפחים"?
בהתחלה לא היו "פחום". מגרש "הפועל רישון" ,שלמרגלות החולות וליד הסיליקאט (ביח"ר ללבנים), היה מוקף גדר תיל עם עמודי עץ שנכרתו מאחד הפרדסים בסביבה. היינו צופים במשחקים כשאנחנו, האוהדים, עומדים סביב לגדר המגרש וצועקים את נשמתנו: קדימה פושקאש, תן זינוק טאטה , תימסור כבר קלמוביץ ובייחוד "יאללה הפועל" כשרישון הבקיעה שער למרמורק או לשעריים. וכמובן – מי שלא עמד סביב הגדר, טיפס ועלה לדיונות החול שממערב למגרש ומשם צפה ב"משחק". יום אחד החליטו ב"הפועל רישון" להקיף המגרש בחומה, כדי לגבות דמי כניסה-צפייה . וגם בנו גם מספר שורות ספסלים מדורגים – היציע. ואיך מונעים מ"צופי החולות" להנות חינם מהמשחק? מעל החומה בייחוד בצידה המערבי וגם המזרחי והדרומי, התקינו לוחות פח גלי, שהתנשאו לגובה ומנעו צפייה מעבר לחומה. כש"הפועל ראשון" הבקיעה שער (כן, זה קרה לפעמים), יושבי השורות הגבוהות ואלו שעמדו לידם, היו מכים בעוז ב"פחים" במקום לתקוע בחצוצרות. הצלילים לא היו "משהו" אבל תושבי שכונת "נווה עובד" הסמוכה, שהפכה ל"בית מעון" ואח"כ ל"כצנלסון", הם סיימו לישון את ה-שנ"צ, לקול מיצהלות "הפחים". וכך, אם זכור לי, המגרש קיבל את השם/הכינוי – "מגרש הפחים". תודה לך על צאורי הנוסטלגיה